דוד אלל
נולדתי במעברת ה"פחונים" בביג בשנת 57. אנחנו 12 אחים, רובם גרים בבית שמש. אחלה עיר, אחלה מקום. אבל כמובן השתנו בה כמה דברים מאז...
אני בעיקר מתגעגע לבריכה. היינו באים בשבת עם המשפחה ומתענגים עד 5 בערב. היה כדורגל. היה קולנוע. היינו עם כל החברים יחד.
"היה קולנוע. היינו עם כל החברים יחד". דוד אלל, שני מימין
היו דברים מאוד יפים בבית שמש הישנה. החברותא בין השכנים, הכל היה פתוח: כל אחד נכנס לבית של השני באופן טבעי. לא היו סורגים, לא היו מצלמות.
אני עובד כנהג אוטובוס ב"סופרבוס", נשוי לאילנה וחי באושר. יש לנו שלושה ילדים, מתוכם שתי הבנות מתגוררות בבית שמש. חמישה נכדים.
אני מברך את בית שמש באחדות בין כל התושבים, שנחיה באחווה כמו שהייתה כאן פעם.
דוד אלל כיום
יוסי סיסו
אני זוכר את העיר כחמה, אוהבת ומיוחדת. משפחה. אין על זה. הגעגועים מציפים אותנו לתקופה של פעם- ילדות קסומה. משהו שרק אם היית שם אתה יכול להבין. הייתה פשטות, אבל היו חיים.
בקיצור- לא סתם אומרים "טעם של פעם". התגעגעתי לימים שהיה קולנוע בבית שמש.
יוסי סיסו כתינוק
חוויה שהייתה לי מידי יום בעיר היה הקיוסק של אבא שלי, "הקיוסק של סיסו". זה היה מקום מיתולוגי. אני הייתי ילד קטן, וחגיגות העצמאות היו במרכז המסחרי, קרוב לקיוסק. בתור ילד אני זוכר את התור הענק שהשתרך עד לקיוסק... לא היה אז קניון, מקום הבילוי היה המרכז המסחרי. זה היה הבילוי.
היום אני נהג מונית, ועדיין מרוצה מהעיר. יש בה אווירה של משפחתיות שאין בשום מקום.
אני מאחל לבית שמש שתושביה יאהבו אחד את השני, כמו בשיר "הלוואי" של בועז שרעבי, ש"איש אחיו יאהב".
יוסי סיסו כיום
פאני ביטון
אני נשואה פלוס חמישה, ביניהם זוג תאומים. גדלתי בבית שמש ולמדתי בבית הספר "עדיהו" ולאחר מכן ב"שייבר". נכון להיום, הזיכרונות מבית הספר בלתי נשכחים. יש חברים שעד היום אנחנו בקשר איתם.
בית שמש של פעם הייתה מחוברת לאנשים.
"קבוצות חברים שנפגשים, הייתה שמחת חיים". פאני ביטון בצעירותה
הוריי עלו ממרוקו ישר לבית שמש. הם מאוד אוהבים את המקום. אני היחידה מהאחים שנשארה בבית שמש, לצידם. אבל אני אוהבת את המקום וגם הילדים שלי אוהבים את המקום.
חוויות שזכורות לי מהעבר הן חבורות של קבוצות חברים שנפגשים. היה בית קולנוע קטן, אבל הייתה שמחת חיים. פעם אחת בשבוע היינו הולכים לקולנוע וזה היה הכיף שלנו. הייתה אהבה, הייתה תמיכה ואחווה.
לצערי הרב רשות השידור, בה עבדתי בה 40 שנה, לקראת פירוק, כך שאני מתכוונת לפרוש, לקחת אויר, ללכת ללמוד עיצוב פנים, לחזק את האנגלית שלי, ולעזור לילדים בטיפול בנכדים.
בזמנו, לא היה להורים מה לתת. התאמצנו לעשות כל דבר בכוחות עצמנו, כך שבתור ילדה הייתי עובדת כל הזמן. לאחר שעות הלימודים הייתי עובדת כבייביסיטר. ההורים נתנו כל מה שיכלו לילדים. כולם יצאו מוצלחים, כל אחד בתחומו.
אני מברכת את העיר שתתפתח בכיוונים חיוביים- לנסות לקרב את כל התושבים באופן חיובי. לפתח את החינוך, שצריך להיות במעלה ראשונה. מאחלת לכל מי שנוגע בדבר שישכיל לתמוך בנושא החינוך. בית שמש זו משפחה.
פאני ביטון כיום
ציון כהן
בית שמש של פעם הייתה כמו משפחה: ערבות הדדית, עזרה אחד לשני, חיים צנועים אבל מאוד מאוד מעניינים. היה לנו הרבה מאוד ספורט: הייתי יו"ר הפועל בית שמש. הייתה קבוצה בוגרת בליגה השנייה והיו חמש קבוצות נוספות של נוער וילדים, תחת "הפועל בית שמש", שעסקו בספורט! קבוצת הכדורגל שעמדתי בראשונה עלתה לליגה בכירה יחסית עם תקציבים מאוד נמוכים.
ציון כהן ביום חתונתו. שני מימין. לצידו עמרם אבוחצירא חברו
הייתה הרמוניה בין כל התושבים, בין כל העדות. מתגעגע לבית שמש הקטנה והיפה והמאוחדת.
בצעירותי הייתי יו"ר ועד העובדים של מפעל "נשר" ועל מנת שקולנו יישמע, איחדתי את כל הוועדים בבית שמש ושימשתי כיו"ר שלהם. מאז צאתי לפנסיה, לפני כ- 12 שנה, אני מנהל את מרכז "ביג" בבית שמש.
יש לי שתי בנות שמתגוררות בבית שמש אתנו. הקטנה במכללה בת"א, והגדולה משמשת כמנהלת סניף של חברת שמירה וניקיון.
אני מאחל לעיר שהיחסים בין התושבים בה ישתפרו, ושיהיה מקום לכל אחד מאיתנו לגור מבלי שהאחר יפריע לו.
ציון כהן כיום
ציפי פרץ
זכורה לי המעברה: עלינו ב-56, בהיותי בת 12. היינו משפחה אחת בצריף ללא מים. הלכנו לתחנת המשטרה להביא מים. עד שהגענו נשאר חצי דלי.. היינו שנה וחצי בצריף, כאשר חם מאוד בקיץ, וקר מאוד בחורף.
אמי הייתה יוצאת להביא ירקות ופירות מהשוק. הכל היה פתוח- אחד דאג לשני, אחד חי עם השני.
ציפי ואשר פרץ בצעירותם
אני למדתי בבית הספר "שמי", ולהגיע לשם בימי החורף הקשים היה אומר להגיע ללא נעליים לבית הספר, כי הן שקעו בבוץ... אבל בבית הספר דאגו לנו עם מה שיכלו לתת לנו. היינו תלמידים מכל העדות.
אני המשכתי ללמוד וסיימתי כיתה י'. אז למדנו במבנים מאולתרים, עוד לא נבנה "שייבר".
פעם לא היה כלום לאף אחד. הדלתות היו פתוחות, כל אחד דאג לשני, ואת התוכן הזה יצקתי למועדון הגמלאים שהקמתי בבית שמש, עם כל מה שהיה בתחילת הדרך: האחווה, האהבה והדאגה בין כולם. יש לנו פעילויות נהדרות. בדיוק לזה התגעגעתי.
אני מאחלת לבית שמש שתחזור האחווה שהייתה בה פעם, והמלחמות בתוכה תיפסקנה. אנחנו עם אחד.
ציפי ואשר פרץ כיום
רותי בן ברון
עלינו בשנת 57, מרבאט שבמרוקו. לא היה כאן הרבה. כמעט כלום. הגענו לחצרות- דירות קרקע. בבית שמש לא היה כמעט שום דבר, היא הייתה ממש בהתחלה. 200 איש סך הכל היו בה, מכל העדות. השכונה מאוד נחמדה, הבתים היו פתוחים, וכולם היו עם כולם, אחד יוצא אל השני, שכונה חמה. כמו כל עדות המזרח.
רותי בן ברון בצעירותה, עם בנה
למדתי באליקים, ולאחר מכן יצאתי ללמוד בסמינר בית יעקב בירושלים. חזרתי לבית שמש ועבדתי כמה שנים בבנק הפועלים במזכירות פקידותית. התחתנתי ונולדו לנו ארבעה ילדים חמודים. היום אני כבר סבתא. אחד מהילדים גר כאן בבית שמש, והשאר מגיעים הרבה לעיר- הם גדלו בה ומחוברים אליה.
אני מתגעגעת לאחדות שהייתה: כולם הכירו את כולם. כולם היו ביחד. כמו משפחה גדולה.
מאחלת לעיר שיהיה לה רק טוב. שתתפתח עוד, שהצעירים יבואו הנה, ושתהיה להם תעסוקה ותרבות.
רותי בן ברון כיום
(התמונות בכתבה באדיבות אלי ונונו. צילום: פוטו וזאנה, האחים עמרם והציבור הרחב)