צור יקר ואהוב שלנו
אתמול באתי לבקר אותך, ראיתי את אתי ואת יאיר האהובים מטפלים בך, דואגים שלא שתית, ולא אכלת, ראיתי את הדאגה ולא הבנתי שזה היה ביקור פרידה שלי, הפעם האחרונה שאראה אותך. הסתכלתי מחלון חדרך על הגינה של הבית שכל כך אהבת וטיפחת ונזכרת בארוחות הערב המפנקות שהיית מארח אותנו בגינה. זה אומנם היה טעים ויפה, אבל בעיקר מלא אהבה, כחובב בשר שלעג לארוחות החלביות במכון, דאגת תמיד שגם הצמחוניים אצלך יקבלו ארוחה מפנקת, מבט אחד שלי על הגינה הנבטת מהחלון ומבט שני על יאיר שגם הוא תוצר טיפוחך, מלטף אותך ברכות, ולא היה ברור אנא אנו באים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך, אתה היית הבן אדם היחיד והראשון שנכנס אלי לראיון, ואחרי כמה דקות אמרתי לך שאתה מתחיל לעבוד אצלנו, ואז אמרת, יש לי פה קורות חיים וממליצים. אמרתי לך שאין צורך, חשבת שזה תרגיל של מראיינים, ושאלת אותי, מתי? ואמרתי לך, מחר בבוקר אתה מתחיל לנהל מב"ריון כמנהל בית ומחנך כיתה י'.
כי כזה אתה, אדם שבמבט ראשון מתאהבים בו, כל הגוף הגדול הזה היה לב ענק, את זה אי אפשר לזייף, ואכן למחרת כשבתי בבוקר לראות אותך, אתה כבר הכנת שולחנות כיבוד, רשימות וקבלת את הילדים כאילו שנולדת אצלנו בבית הספר ושאתה ותיק ומנוסה.
כי כזה אתה, ממך למדתי את הביטוי "שגר ושכח", היית אומר לי, עליזה, אני רוצה שיהיה לך כיף, שכשאת רוצה משהו, רק תשגרי ותשכחי, זה יקרה. וזה תמיד היה כך, תמיד השתדלת לסגור בכל עד הסוף, גם כשהיו בעיות, תקלות, איך שהוא אצלך זה הסתדר. ואולי בגלל זה איכשהו, כמעט לא היה תפקיד שלא לקחת על עצמך כי היה צריך, מנהל בית, מחנך, רכז היסטוריה, וכשצריך, רכז אזרחות, רכז טיולים, מנהל מחצית שלישית, תוכנית תהילה, מסע לפולין, איכשהו תמיד היה לך זמן, מוטיבציה ורצון לעשות הכל.
המאמץ שלך שהתלמידים יהיו מאושרים ושיצליחו לעולם לא ידע גבולות, לקחת הכל ללב והם החזירו לך בהרבה אהבה.
אני זוכרת רגעים שתלמיד מאוד תסכל אותך, התאכזבת ממנו, ובאת אלי לחדר להגיד שאתה לא יכול יותר איתו שזהו, כמה אפשר, ולמחרת אני רואה אותך בשיחה מחבק את הילד, וכששאלתי, מה קרה? חשבתי שזהו, ענית לי, הוא עוד יצליח, אני מבטיח לך.
פעם, כשאחת הכיתות שלך לא כל כך הצליחה בבחינת הבגרות, אני זוכרת שהיה קשה לך להישיר מבט, וכשהתעקשתי, אמרת לי איך אני יכול, הבטחתי, לך, הבטחתי להם, וזה לא הלך? איך הם יאמינו לנו? איך אכזבתי אותם? לעולם לקחת אחריות, לא טייחת, לא אמרת התלמידים לא למדו, הבחינה הייתה קשה, או לא נתנו לי מספיק שעות, הכל לקחת על עצמך. כשתלמיד שלך בטכס יום הזיכרון התנהג לא יפה בהמנון, אמרת לי איך זה קורה? מה אני יכול לעשות?
ביום הנתינה כשבחרת שהכיתה שלך תנקה את החצר, חבשת את הכובע הגדול ואספת המון זבל, תלמידים שלא הגיעו באותו יום, קבלו ממך הודעה שהם חייבים לבוא מחר להשלים את היום, לך היה ברור שאתה צריך לבוא ביום שישי מכפר סבא, להיות איתם, לא עלה בדעתך להזמין אותם כשאתה לא נמצא או לבקש ממשהו להחליף אותך. כשבאתי לבקר, ראיתי שקנית להם ארטיקים, אז שאלתי ככה כועסים? ענית לי שאתה לא רוצה שיחשבו שלנקות זה עונש, הם חייבים ליהנות מזה.
אתי יקרה, אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותך, היינו במסע של היא בשבת בירושלים, וצור ואת באתם לבקר אותנו באופנוע עם הקסדות, כמו זוג מתבגרים שדוהרים על הכביש, וכשהבעתי מבט פליאה הסברת לי שביום שהשתחררת מצה"ל, בדרך מהבקו"ם הלכת לקנות אופנוע, כי אמרת עכשיו אני רוצה להרגיש שאני עושה את מה שאני רוצה ורצית לבלוע את העולם.
מבין כולנו, גרת הכי רחוק , ותמיד היית הראשון בבית הספר, הגעת לפני כולם, להתכונן ולקבל את התלמידים. בסוף היום, אף פעם לא מיהרת, תמיד היה עוד משהו לעשות ועוד משהו לדבר איתו, כשהיינו נועלים בלילה יחד את בית הספר, הצענו לך לא פעם, צור אולי תישאר לישון, אתה תיכף כבר צריך לחזור, תמיד אמרת, השתגע? אני ישאיר את אתי?
אני רוצה לנצל את הרגע הזה ולהודות לך על כל מה שעשית ואפשרת לצור באופן אמיתי ועמוק להיות מה שהוא היה עבורנו. הפרגון האין סופי שלך הוקרן דרכו, גם כשימים ארוכים הוא לא היה בבית.
השבוע קראו בפרשת שבוע את פרשת וירא, אברהם אבינו, חולה ותשוש אחרי ברית המילה, לא לוקח ימי מחלה, אלא יושב בפתח האוהל, כדי לא לפספס אף הזדמנות לארח משהו. ולאוהל ארבעה פתחים כדי שמכל מקום אפשר יהיה לראות ולהיכנס, כזה אתה צור, לא ישבת כמנהל בחדר, היית תמיד בחוץ, גם כשלא הרגשת כל כך טוב, לא מוותר על אף הזדמנות למפגש, תמיד חתרת למגע. אני זוכרת אותך מתהלך עם ידיים בכיסים במסדרון של הבית, מוודא שכל התלמידים בכיתות ושכולם לומדים, ואז כשפתאום אחד הילדים היה בחוץ, היה מיד מיובש במבט שלך שכמו לא מבין איך זה יתכן, ואחר כך בחיבוק של אבא, הולכת אותו אחר כבוד לכיתה, בלי למצמץ. ואם קרה שאני ראיתי ילד, היית מסמן לי עם העין, זה בסדר, זה בשליטיה, אני יודע שהוא צריך את הדקות האלה. ידעת על כל אחד מהתלמידים הכל, ותמיד חיפשת את הדרך להגיע אליהם, לראות את העיניים שלך בורקות כלקחת אותי לראות את תערוכת האומנות של אבשלום, את המבחן בהיסטוריה של נעמי, את אסמס מהצבא של ארז, הרגעים האלה הקטנים שבהם הילדים הצליחו הם היו רגעי האושר שכל הגוף שלך חייך.
צור יקר, אחרי שירות צבאי משמעותי חיל אוויר, כשיכולת להתפנק קצת ולנוח, לקחת על עצמך משימה ליסוע כל יום, כל השבוע מכפר סבא לבית שמש, ברכבך, עם שכר שלא תמיד כיסה את ההוצאות, כדי לעשות חינוך, לא בחלת במאמץ, בעבודה קשה מאוד, היית קצין בכיר בצה"ל עם סוללה של מזכירות ומעמד, יכולת להיות במקום כזה ובחרת להיות אחד מאנשי החינוך המובילים. בשום משימה לא ראית פחיתות כבוד או חוסר כבוד, לצלם דפים, להשגיח בבחינה, לשמור בלילה בטיול, לנקות את הבמה לפני הבגרות בתיאטרון, או לרוץ להביא מילון לתלמידה שהגיעה לבחינת הבגרות בלי מילון. או כל משימה שחשבת שהיא חשובה למען המטרה. צור בתקופה בה השגיות ומרוץ כספי ומרוץ אחרי מעמד הם השיח השגור בכל מקום, אתה היית עבורי שמורת טבע, ערכים שלפעמים נדמה שעברו מן העולם, אצלך היו אורח חיים, אבל באמת. צניעות, תמיד רחוק מהזרקורים, פשטות, יושרה הם היו צור.
קשה לי לחשוב עליך צור מונח לפנינו והולך למנוחת עולמים, אתה אף פעם לא נחת, תמיד אחרי חופשה, היית חוזר ואומר לי זה היה יותר מידי, חסרה לי העבודה, כי כזה אתה, ועכשיו אתה נח.
חיית חיים מלאי משמעות, בלי הנחות ובלי ויתורים, אני מודה לך על כל הרגעים הנפלאים שהיו איתך, על כל השעות הארוכות יחד, הימים, הלילות, הישיבות והפינוקים, למדתי ממך המון, ותמיד התרגשתי בשביל התלמידים שבגיל הכי משמעותי של העיצוב שלהם יש להם מודל כמוך. גם עבור צוות המורים, המנהיגות שלך הייתה עוצמתית בפשטות שלה, בדוגמא האישית שנתת.
היית אצלנו זקן השבט, לא לקחת את הגינונים של המבוגר שבחבורה, שיפנו לך מקום, או יתנו לך כבוד, אלא את המקום של זה שאפשר לסמוך עליו, שבכל סיטואציה כשאתה נמצא, אפשר לדעת שיהיה בסדר, שכבר עברת מספיק וחוכמת החיים שלך נתנה לך פרופורציות להכל, שבחיוך, שתיקה, טפיחה על הכתף הדברים יסתדרו, וגם כשהיה צריך לנהל שיחה מורכבת עם מישהו, ידעתי שאתה האיש, כי הרגלת אותי לשגר ושכח. זה שהיית זקן השבט, לא מנע ממך בשום הזדמנות, להגיש לנו קפה מפנק ולוודא שזה בדיוק בטעם הנכון, וכמובן מקפיד שאשתה בישיבה ולא חפוז. פעם אמרתי לך, שכשחילקו את האגו, אתה כנראה לא היית ולכן לא נשאר לך כלום מזה, אז אמרת לי לכן, יש לי פחות לסחוב, אגו זה כבד, בלי משקל אני יכול להגיע לכל מקום.
יש בזה משהו סימלי שנפרדת מאיתנו כשכל התלמידים שלך בטיול שנתי, במצדה, כמי שכל השנים בבית הספר היה אחראי על הטיולים , היית משקיע שעות בתכנון, במה הילדים יראו ומה הם ראו בשנה שעברה, ותמיד אמרת לי, הפעם אני אדאג שכולם יצאו. ומוודא שיש לכולם שק שינה ותרמיל נוח. היה לך מאוד חשוב שהילדים ייקחו אחריות וירשמו והודעת שמי שלא ירשם לא יוכל לצאת, ואז אני רואה אותך נוסע לבית של תלמיד לוודא שהוא בא, בבוקר הטיול נתת לי שטר ואישור של איזה תלמיד, וכשתמהתי, הגבת בחיוך קטן, מה לעשות? לא רציתי שהוא יפסיד. רצית שהם יאהבו את הארץ, ילכו, יזיעו, וכך כשהם במצדה, שהיה לך כל כך משמעותי שהם יטיילו. שם הם שמעו על לכתך מאיתנו. בעצם הרגע הזה, אמרת לנו משהו חשוב.
אתמול בערב אמרתי לענת, שעוד לא עבר שבוע מאז כתבתי דברים ליום השנה למותה של חברתנו לעבודה מירה, אז עכשיו שניכם למעלה כבר יכולים לעשות ישיבת הנהלה, להגיד חמישה דברים טובים, להנחות, לחשוב, אנחנו פה נשתדל להמשיך את העשייה החינוכית הזו.
זה אף פעם לא יהיה אותו דבר, אבל אני מבטיחה שלפחות ננסה ומקווה שכשתסתכל עלינו מלמעלה, תהיה מרוצה מזה ששומרים לך על התלמידים, לא מבטיחה שנדע להכין קפה מהמכונה בחדר שלך, כמוך, גם לא מבטיחה שנדע להרגיע כל הורה מתוסכל, או ילד זעוף כמו שאתה ידעת, גם לא בטוח שנדע לפשר בוויכוח קולני בחיוך וברוגע, אבל אני מבטיחה שננסה...