מאת: טליה אשכנזי
יצחק רבין, נולד ב-1 למרץ 1922, ונרצח בידי המתנקש יגאל עמיר ב-4 בנובמבר 1995, בן 73 היה במותו.
יצחק רבין נולד בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי מפלגת אחדות העבודה.
רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח שהוקם במאי. רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת 1943, ובשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על חזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים.
באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה רבין למפקד חטיבת הראל, כשהוא בן 26 בלבד. החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. רבין פיקד על כיבושה מחדש של רמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות".
רבין בימיו הראשונים ב"פלמ"ח"
תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בנובמבר 1949. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי, ובדצמבר 1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה. עם שובו, קודם בדצמבר 1953 לתפקיד ראש אגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגת אלוף.
בשנים 1956 - 1959 שירת כמפקד פיקוד הצפון, בשנים 1959 - 1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.
ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין על ידי ראש הממשלה לוי אשכול לרמטכ"ל השביעי, וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1964 - 1968, שכללו את מלחמת ששת הימים.
רבין הרמטכ"ל בימי מלחמת ששת הימים
עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל, ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל.
בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה. עם התפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה חשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"צבר" הראשון בתפקיד זה. רבין היה צעיר ראשי הממשלות עד אז וצעיר בדור מקודמתו.
נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה
בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בחו"ל השייך לבני הזוג רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר דאז. בסופו של דבר החליט רבין כי לא נותרה לו ברירה, והתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40. לאחר מכן החליט ברק כי יש להעמיד לדין רק את לאה רבין.
עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, לאחר שהוצב במקום השלישי (לאחר פרס ויצחק נבון ברשימת המערך, נקבע שרבין יכהן כשר ביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984 - 1988).
בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים, וביחד עם מרצ, חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ וש"ס ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-13 ביולי. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ.
עם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. בערוץ הפלסטיני העדיף רבין את הערוץ של שיחות וושינגטון עם ההנהגה של אש"ף פנים, תוך חתירה להסכם ביניים, ושלל שיחות עם אש"ף חוץ של יאסר ערפאת, בו הוא ראה מכשול לכל הסדר. באוגוסט 1993 חל מפנה בעמדותיו של רבין, והוא הסכים למתווה השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו, לאור כישלון השיחות שנערכו בוושינגטון. רבין דאג להכניס לתוך מתווה אוסלו סידורי ביטחון נוספים ולהטות את ההסכמים לכיוון שיותר התאים לגישתו שהעדיפה הסדרי ביניים על פני הסדר קבע. הדעות חלוקות לגבי המניע לתפנית בעמדתו של רבין. מובילי ערוץ השיחות באוסלו טענו שרבין שינה את עמדתו לאחר שהבין שלא ניתן להגיע להסדר עם אש"ף פנים, אלא רק עם בעל הבית, יאסר ערפאת. אחרים טענו שרבין נאלץ להסכים למסלול של אוסלו, לאחר ששיחות וושינגטון הוכשלו בידי משרד החוץ של ישראל, והתמיכה ברבין בתוך מפלגתו הלכה והצטמצמה.
ב-26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו.
ספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. על צעד זה, שנותר שנוי במחלוקת עד ימים אלו, זכה רבין בפרס נובל לשלום יחד עם שמעון פרס ועם יאסר ערפאת.
עם ישראל המום מרצח רבין
באוקטובר 1995 אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.
חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הפגנות סוערות רבות נערכו בכל רחבי הארץ. מפגינים קראו במקהלה "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין. בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין.
תגובתו של רבין על המחאות הסוערות נגדו היו בהתבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי". ו"פחדני השלום". באותה תקופה קירבה העבודה המשותפת בינו לבין שר החוץ שמעון פרס, יריבו הוותיק, קירבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר.
ב-4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו בסביבות שעה 21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו 3 יריות לעברו של רבין. הוא הובהל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר כעבור 40 דקות מפצעיו.
הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט דתי בן 25 מהרצליה, בעל השקפה ימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. נוסף על כך, הורשע עמיר, יחד עם אחיו חגי ואדם נוסף ששמו דרור עדני, בקשירת קשר. הוא נידון לחמש שנים נוספות (לאחר ערעור המדינה, הוחמר העונש ל-8 שנים).
לאחר מותו קבעה הכנסת את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין.
בתקופת כהונתו הפך רבין את תחום התשתיות התחבורתיות לנושא ראשון במעלה בסדר הקדימויות של הממשלה. פיתוח הכבישים והרכבות, שפיגר בעשרות שנים לעומת צורכי מדינת ישראל של שנות ה-90, זכה לתאוצה חסרת תקדים. התשתית התכנונית, שהוכנה בעת כהונתו, תרמה רבות לפיתוח כלכלת מדינת ישראל גם בשנים שלאחריה. רבין הביא להגדלה חסרת תקדים של התקציבים והמאמצים שהופנו לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי. בעת כהונתו, התקבל בכנסת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שרבין תמך בחקיקתו ובתקצובו. כמו כן, הגדילה הממשלה בראשותו את תקציב מערכת החינוך, ובין היתר הועלה שכר המורים.