איפה הבית ממוקם בבית שמש וכמה שנים נעמי ויוסף חיים בו?
"נעמי ויוסף מתגוררים בבית שמש, באזור הנרקיס, כבר קרוב לעשור. זה המקום שבו הם בנו את שגרת החיים שלהם בשנים האחרונות, מכירים את הסביבה, את השכנים ואת הקהילה, ובגילם המקום הזה הפך עבורם לעוגן של יציבות וביטחון. מבחינתם זה לא רק קירות ודירה – זה המקום שבו הם התרגלו לחיות ולהזדקן".
מה המשמעות של הבית הספציפי הזה עבור נעמי ויוסף ולמה כל כך חשוב לכם להציל דווקא אותו ולא לעבור למקום אחר?
"המאבק שלנו היום הוא כבר לא “על ארבעה קירות מסוימים בכל מחיר”. בהתחלה כמובן קיווינו שנוכל למצוא דרך שתאפשר להם להישאר בדיוק בבית שבו הם חיים, כי בגיל 76 מעבר הוא דבר קשה מאוד. אבל ככל שנכנסנו לעומק הדברים הבנו שהמטרה החשובה באמת היא לתת להם קורת גג בטוחה, יציבה וארוכת טווח. אם ניתן יהיה להשאיר אותם בסביבה המוכרת להם – זה כמובן יהיה הדבר הטוב ביותר. אבל אנחנו לא נאחזים בנכס בכל מחיר. אנחנו נאחזים בזכות שלהם לחיות בכבוד ולא למצוא את עצמם בגיל כזה בלי בית ובלי ודאות לגבי המחר".
איך נראו החיים של נעמי ויוסף עד היום וממה הם התקיימו לאורך השנים?
"נעמי ויוסף הם אנשים פשוטים מאוד, שחיו כל חייהם בצניעות. יוסף מתמודד עם נכות מילדות, ובשנים האחרונות הם מתקיימים בעיקר מקצבאות ומהכנסות מצומצמות. הם מעולם לא חיו חיי מותרות ולא צברו הון. הם אנשים מהדור הישן, כאלה שמסתפקים במה שיש להם. קושי נוסף שמלווה אותם כל חייהם הוא ששניהם אינם יודעים קרוא וכתוב, ולכן במשך השנים הם היו תלויים מאוד באחרים בכל מה שקשור למסמכים, חוזים והתנהלות מול מערכות. היום, כשהם נאלצים להתמודד עם הליכים משפטיים ועם סכנת פינוי, החולשה הזאת הופכת את הסיטואציה לקשה עוד יותר".
כמה ילדים ונכדים יש לבני הזוג ואיך אתם מתגייסים סביבם ברגעים האלה?
"לנעמי ויוסף יש שני ילדים ושבעה נכדים. אנחנו גרים קרוב אליהם בבית שמש ומשתדלים להיות שם עבורם ככל האפשר, גם ביום־יום וגם עכשיו בתקופה הקשה הזאת. הבת שלהם מתגוררת בצפון, ולכן מטבע הדברים אנחנו נמצאים קרוב יותר ונושאים בחלק גדול מההתנהלות השוטפת סביבם.
בתקופה הזאת כולנו מתגייסים בדרך שאנחנו יכולים – תמיכה רגשית, התנהלות מול עורכי דין ורשויות, בדיקת פתרונות דיור וניסיון לגייס עזרה. אני לקחתי על עצמי בעיקר את הפניות לציבור, לתקשורת ולאנשים שיכולים אולי לפתוח עבורנו דלת. המטרה של כולנו היא אחת: שנעמי ויוסף לא יישארו בלי פתרון ושיהיה להם מקום בטוח ויציב לחיות בו".
מתי הבנתם כמשפחה שהמצב הפך לקריטי ושיש סכנה ממשית שהם יפונו מהבית?
"ברגע שהבנו שיש מועד פינוי ממשי ושזה כבר לא איום רחוק או הליך שיכול להימשך עוד שנים – הבנו שאנחנו במרוץ נגד הזמן. צו הפינוי ל־21 באוקטובר הפך את הכול למוחשי מאוד. פתאום אתה מסתכל על שני אנשים בני 76 ומבין שבעוד זמן קצר הם עלולים לשאול את עצמם שאלה שאדם בגיל הזה לא אמור לשאול: “איפה נגור עכשיו?” מאותו רגע הבנו שאין לנו אפשרות לחכות. התחלנו לפנות לכל גורם אפשרי – משפטי, עירוני, ציבורי וקהילתי – ובמקביל פתחנו את הקמפיין".
איך זה מרגיש עבורך ככלה לעמוד ולהוביל את המאבק להצלת הבית שלהם?
"זו סיטואציה שמעולם לא דמיינתי שאמצא את עצמי בה. אני לא הבת שלהם, אני הכלה שלהם, אבל מבחינתי ברגע כזה אין משמעות להגדרות האלה. אלה ההורים של בעלי, הסבא והסבתא של הילדים שלי, והם המשפחה שלי. יש ימים שזה מאוד כבד. אני קמה בבוקר עם המחשבה למי עוד אפשר לפנות, מי אולי יקרא את ההודעה, מי ישתף, ואיזו דלת עוד לא ניסינו לפתוח. לפעמים שולחים עשרות הודעות ולא מקבלים אפילו תשובה אחת, וזה יכול להיות מתסכל מאוד. אבל כשאני מסתכלת עליהם אני אומרת לעצמי שאין לי את הפריבילגיה להתייאש. אם יש אפילו סיכוי שפנייה אחת, שיתוף אחד או אדם אחד שייחשף לסיפור יוכל לשנות עבורם את המציאות – אני אמשיך לנסות".
בתמונה הכלה הדס עם נעמי
איך השכנים והתושבים בבית שמש מגיבים לסיפור של נעמי ויוסף מאז שפתחתם את הקמפיין?
"קיבלנו המון תגובות שמחממות את הלב. אנשים מבית שמש שמכירים אותם, שכנים ואנשים מהקהילה משתפים, שולחים הודעות ומנסים לעזור. חלקם מכירים את נעמי ויוסף שנים ויודעים שמדובר באנשים פשוטים וצנועים. יש גם שאלות וביקורת, וזה לגיטימי. דווקא בעקבות שאלות שקיבלנו הבנו שאנחנו צריכים להסביר בצורה ברורה יותר שהמטרה היא לא “לקנות בכל מחיר נכס לאנשים בני 76”, אלא ליצור עבורם ביטחון דיורי אמיתי. מבחינתנו כל שאלה עניינית היא הזדמנות להסביר את הסיפור בצורה מדויקת יותר.והדבר הכי מרגש הוא לראות אנשים שאין להם שום קשר משפחתי אלינו שאומרים: “איך אפשר לעזור?” זה נותן לנו הרבה כוח.".
מה אתם מאחלים לעצמכם כמשפחה ביום שבו תגיעו ליעד, הבית ייקנה רשמית וחמתך וחמך היקרים יזכו בשלווה שלהם?
"היום המטרה שלנו היא לא בהכרח רכישת הבית הספציפי. החלום שלנו הרבה יותר פשוט: להגיע ליום שבו נוכל להגיד לנעמי וליוסף: יש לכם בית. אתם לא צריכים לפחד יותר. לא משנה אם הפתרון הסופי יהיה בדירה הזאת או בשכירות ארוכת טווח במקום אחר שמתאים להם. אנחנו רוצים לדעת שיש להם מפתח ביד, חוזה מסודר, מקום בטוח ושקט, ושאף אחד מהם לא הולך לישון בלילה עם הפחד שעוד מעט יצטרך לעזוב. ביום שזה יקרה, אני חושבת שהדבר הראשון שנרגיש הוא פשוט הקלה. לא חגיגות גדולות ולא משהו חומרי. רק לדעת שבגיל 76 הם יכולים לקום בבוקר, להכין קפה, לסגור את הדלת מאחוריהם ולדעת שיש להם בית לחזור אליו".
קישור לתרומות לכל מי שמעוניין לסייע לזוג היקר: