חוה אלדר, בת 95 וחיה כ- 15 שנה בעיר בית שמש. מי שהתנדב אי פעם ב"יד שרה" בוודאי מכיר אותה: אישה חביבה ורהוטה, עם פנים טובות ועיניים ממיסות. על אף גילה, מתנדבת חוה ב"יד שרה" קרוב לכארבע עשרה שנה ומתנהל בצורה יוצאת מן הכלל עם הזקוקים לעזר וסיוע. חוה גרה ביחידת דיור מתחת לבית של בתה, שרה, עם כלבלב חמוד העונה לשם "שוקי".
חוה אלדר בביתה
חוה נולדה בשם "הנלורה" לבית משפחת לווינשטיין בעיר אסן שבגרמניה. בתור ילדה היא זוכרת את לימודיה בבית הספר היהודי המקומי בעיר, עד גיל 14. בית הספר של חוה עמד בצמידות למבנה בית הספר הנוצרי, ועם עליית הנאצים לשלטון השתנה גם יחסם של התלמידים מבית הספר השכן אל מקביליהם בבית הספר היהודי. "בשנת 1933 התחילו להתנפל עלינו הילדים הנוצריים עם אבנים או עם כדורי שלג בחורף. כשהגעתי לגיל ארבע עשרה, להורינו כבר לא הייתה היכולת הכלכלית להחזיק אותנו בבית ספר עקב מצבם הקשה של היהודים: הילדים הוצאו מהמסגרת, בית הספר נסגר".
חוה והוריה
במקביל, התפתחו באותה העת תנועות הנוער היהודיות שהיו בעלות השפעה רבה על ההורים היהודים ברחבי גרמניה, ובפרט קרצו לאלו שלא יכלו עוד להחזיק את ילדיהם בחזקתם. ההשפעה על ההורים הייתה גדולה, וחוה למדה את מקצוע הבישול בבית אבות, עד שהגיעה לגיל 15: "תנועות הנוער השפיעו מאוד על ההורים. ביקשו מהם לאפשר לילדים להתכונן לקראת יציאה ל'פלשתינה'", מספרת חוה, "הילדים לא ידעו במה מדובר, אך ההשפעה על ההורים הייתה גדולה. לאחר הלימוד בבית האבות, הצליחו לשכנע את הוריי שישלחו אותי להכשרה מעשית בחווה- לקראת יציאה מגרמניה. שמחנו בזה, אך לא הבנתי בדיוק למה הכוונה".
הספינה בה עלתה חוה ארצה
חוה נסעה למחנה בעיר הֵלבָּה, שם היה מחנה ההכשרה שבו השתכנו כארבעים ילדים. מתוכם נבחר עשרים ושישה ילדים שהתאימו ליציאה. אביה היה אמור לחתום על הסכמה ליציאתה, אך הוא סירב. "אנשי התנועה לחצו וניסו להשפיע בכל דרך- והם אכן הצליחו", מספרת חוה, "אבי חתם על אישור ליציאה. הכוונה הייתה להכשיר את הילדים לעבודה בקיבוצים בארץ ישראל. הגענו לשניבינשן- עיירה קטנה- בה למדנו כשישה שבועות בחוותו של יהודי במצב של חורף קשה. היינו שם עד לתאריך ה-5 לינואר"
הפספורט הגרמני של חוה
"חזרתי הביתה, אבא שוב התנגד ליציאתי. שוב הגיעו המדריכים וכן גם התגייסה הקהילה היהודית כולה. בסוף יצאתי", אומרת חוה בחיוך. "המסע החל ברכבת לאיטליה. שם עלינו על האונייה בטרייסט. באותה עת הייתה מלחמה בין איטליה לאתיופיה, ולכן לא הגיע מלאי של פחם למדינה. לכן הפליגה האונייה לספליט, קרואטיה, שם היינו יום שלם. הקהילה היהודית שם דאגה לכל צרכנו. שם ראינו גם את האונייה 'הנרייטה סולד'".
שרה בתהּ מספרת: "הקבוצה של אמא שלי הגיעה לקריית ענבים, חלקם עברו משם, חלקם נשארו. אך קשרי החברות ביניהם נשמרו לאורך שנים. ברגע שהגיעה אמא שלי לארץ החלו המאורעות של מה שלימים נקרא "המרד הערבי הגדול". הייתי שואלת את אמא הרבה על עברהּ, זה עניין אותי מאוד. עד שיום אחד ראיתי בעיתון פרסום על מישהי שכותבת סיפורי חיים". שרה הציעה- ואמהּ הסכימה. והספר "בשם חוה" יצא לדרך.
חברי הקבוצה של חוה בפגישה לאחר שנים במעלה החמישה
ובינתיים באירופה- החלו ההתפרעויות ביהודים. מחנות עבודה הוקמו, מחנות ריכוז חדשים החלו לקבל אליהם את ראשוני היהודים. אביה של חוה נחטף ברחוב על ידי הנאצים בשנת 1937. אמהּ של חוה חיפשה את בעלה בכל רחבי גרמניה, עד שבסיוע הסוכנות היהודית קיבלה מידע על מקום הימצאו ושחררה אותו משם, עדיין לא מובן לגמרי כיצד. ההורים הגיעו היישר לארץ וחוה עמדה בנמל תל-אביב לקבל את פניהם. "ראיתי את אמא, אבל לא הבנתי מי האדם הזה שעומד לצידה. אבא השתנה לגמרי, פשוט לא זיהיתי אותו". אביה של חוה הוחזק במחנה עבודה כעציר פוליטי באוריאניאנבורג ועבר שם תקופה קשה מאוד. בן דודה של חוה יצא אחרי המלחמה לחפש את שארית הפליטה של משפחתם, אך לא מצא זכר להם. כולם נספו. "יחד עם הורי עלתה גם אחותי הקטנה ממני בשנתיים- אריקה. היא נפטרה לפני כחודשיים".
חוה ואריקה בילדותן
חוה ואריקה לפני מספר שנים
חוה סיימה את תקופתה בקיבוץ מעלה החמישה ועברה להתגורר בירושלים, שם פגשה את צבי הנרי, שלימים נישאה לו, ויחד גידלו את בתם שרה- כיום שרה שבתאי המתגוררת בבית שמש.
חוה וביתה שרה שבתאי