ברשה מתואר המקרה של יוסף ואשת פוטיפר. יוסף עמד בפני ניסיון קשה. כיצד התגבר? אמרו חז"ל (מסכת סוטה, דף ל"ו:): "באותה שעה בא דיוקנו של אביו ונראה לו בחלון. אמר לו: 'יוסף, עתידים אחיך שייכתבו על אבני האפוד ואתה ביניהם. רצומך שיימחה שמך מביניהם?'".

כותב ספר 'ברכת מרדכי'ף משמע, דברים בלבד, יהיו חזקים ומשכנעים כאשר יהיו, עדיין אין בהם כדי להתגבר. אך מה שאין בדברים - יש בדמות דיוקנו של אבא. כשדמות הדיוקן ניצבת מול העיניים, כשהאישיות נראית במלוא יפעתה, כשקרני אורה מחדירות וחורטות את אמיתותה, או אז מתלבש ההיגיון במציאות החיונית והרצונות מתמסמסים.

לפעמים יש להזעיק מכשיר רב תנופות זה ולחוגרו כחגורת הצלה. לפעמים הראש, על הגיונו הבריא, כמעט נסחף במשברי ים רצונותיו, המערבולות גוברות על יכולת השחייה, גורפות אחריהן את התבונה בסחרור מייאש. או אז, יש לאחוז בחבל הקשור אל יתד בסלע. הסתכל, בן אדם, הבט וראה כיצד נראה אביך, עיןן בחטיבת צורתו, דיוקנו משלח אליך ידיים, אחוז בהן וניצלת.

והנה, "יוסף מחייב את הרשעים" (יומא, דף ל"ה:), וכשהרשע בא לדין שמיים וטוען שאמת בפיו, כי היה טרוד ביצרו, אין בשמיים מענה פרט ל"כלום היית טרוד ביצרך יותר מיוסף הצדיק?". אם יוסף התגבר, גם בידך להתגבר. כך לימדונו חז"ל. כל רשע טען, טוען ויטען אותה טענה, ולכל רשע השיבו, משיבים וישיבו, כי היה בידו להתגבר, ויסף הוא הראיה והוא המחייב.

הייתכן? והלוא דמות ידוקנו של אביו נראתה לו ליוסף בחלון. מדוע אפוא, לא ישיבו הרשעים, כי יוסף התגבר הודות לדמות דיוקנו של אביו, ודמות זו אינה נראית בחלונם של רשעים? הלוא בידם לפתוח גמרא ולהוכיח כי כל הדברים המשכנעים לא שכנעו אלא משום שנאמרו מפי דמות דיוקנו של יעקב אבינו".

מכאן, שבידו של כל אחד להביא את דמות דיוקנו של אבא. גם דמות דיוקנו של יעקב לא באה מאליה, לא היה זה נס מחוץ לגדר הטבע. הייתה זו פעולתו של יוסף הצדיק. ידוע ידע יוסף, כי הגיונו לא יצליח לגבור על יצרו. אך כמו כן ידע, כי בידו להביא לפניו את דמות דיוקנו של אבא, וכשאותם דברים ישתקפו בדמות הדיוקן של אביו, האמת תנפץ ותמוגג את יצרו.

לכל אחד יש חלון שקוף משלו, צוהר מאיר, פתוח להסתכלות של אבא, ואבות הרבה המה, זוהרים ביפעת שפעת זוהרם, מתאימים ותואמים את האמת המקרינה, החוטרת והממוססת.

עמקו בפנים יוקד הרצון להתדמות לדיוקנו של אבא. מתוכו של התוך, מושטות זרועות לאחוז בחבל, לתפוס בעוגן, להינצל ולעלות על חוף מבטחים.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ב, כסלו תשע"ב, עמ' 188-189.