אומרת הגמרא (בבא בתרא ט"ז:), כי שלושה אנשים זכו לטעום בעולם הזה טעם מעין עולם הבא - אברהם, יצחק ויעקב - כי נאמר בהם שהיה להם "כל", כלליות הטוב. רק בעולם הבא זוכים צדיקים לטוב מוחלט. בעולם הזה אין איש נטול טרדות ודאגות לחלוטין. אם הגדירה התורה שהם זכו ל"כל", הרי שכבר בעולם הזה הם טעמו טעם עולם הבא.
באברהם נאמר "ואברהם זקן, בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית, כ"ד, א').
ביצחק נאמר "ויבא לי ואוכל מכל" (שם, כ"ז, ל"ג).
יעקב אמר לעשיו "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" (שם, ל"ג, י"א).
על כך אנו אומרים בברכת המזון "הרחמן הוא יברך... כמו שנתברכו אבותנו - אברהם, יצחק ויעקב - בכל, מכל, כל".
ניחא אברהם, שבסוף ימיו כבר כל אומות העולם הגדירו אותו כ"נשיא אלוקים"; יצחק גם כן לא רווה נחת מכל צאצאיו, מכל מקום לא נחל תלאות רבות בימי חייו; אך יעקב? כיצד הצהיר שזכה לכלליות הטוב? הרי נאלץ לברוח מבית אביו במקלו, לעבוד אצל דודו הנוכל שנים ארוכות, ולאחר כל אלה הוא מצהיר "יש לי כל"?
אכן כן, הטוב והמושלם טמון בנפש. האבות הקדושים מעולם לא ביקשו את מה שאין להם, לא שאפו להשיג כל מטרה חומרית. לכן, גם בשפל המדרגה מצא יעקב סיפוק עליון לנפשו. לעומת זאת, באותו מפגש שבו הצהיר יעקב "יש לי כל", הודיעו עשיו "ויאמר עשיו יש לי רב" (שם, שם, ט') - שי לי ממון רב, אך הוא מזכיר לי גם כן שאני יכול להשיג עוד. אין הוא מסוגל להגיע להרגשה שיש לו הכול ולא חסר לו מאומה (רש"י, 'כלי יקר' והרש"ר הירש, בראשית, כ"ד, א').
ה'חפץ חיים בפירושו על התורה (שם) אומר שישתי השקפות עולם לפנינו: עשיו עדיין לא בא על סיפוקו ואילו יעקב מסתפק לעולם במה שיש לו.
וזהו שאמר נעים זמירות ישראל "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהלים, ל"ד, י"א). משל לאדם שאמר לחברו, הבה אראה לך אוצר יקר שזכיתי בו, והא חושף בפניו קופסה גדושה בתרופות יקרות ביותר שאין להשיגן אלא בארצות רחוקות. בעודו מתרברב, שמח חברו בלבו והודה לה' שאינו זקוק לאוצר זה... כך דורשי ה' "לא יחסרו כל טוב". לא נאמר "יש הלם כל טוב", אדרבה, חייהם של רבים אינם גן עדן של שושנים, אך אין הם חשים כמיהה לכסף וליתר הנאות העולם הזה. לפיכך, סיפוק ואושר ממלאים את ישותם (רבי אליהו לופיאן זצ"ל, מובא ב'לקח טוב', בראשית, ל"ג).
היכן היא נקודת המפנה שאפשר להצביע עליה שממנה ואילך יקבע האדם עצמו אם חייו יהיו רצוי שלווה מתמשכת או רצופי רדיפה בלתי פוסקת?
ספר 'עלי שור' (חלק א', עמ' רצ"ד), מנתח את נפש האדם ומסיק כי יהודים יראי שמיים אינם מופקעים מהוויות העולם, אך אינם אוהבים אותו ואינם מרכזים בו את כל מעייניהם. במרכז חיי כלל ישראל ניצב הקדוש ברוך הוא והעולם אינו אלא מקום לגילוי כבודו יתברך,ולפיכך כל האהבה מכוונת אליו ותענוגי העולם אינם אלא כלי עזר לעבודת ה'.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרף נ"ב, כסלו תשע"ב, עמ' 97-98.
