יעקב אבינו היה נאמן ללבן, חותנו הרמאי, במסירות יוצאת דופן שאיננה נתפסת. לבן רימהו בכל דבר, אפילו נתן לו לאישה את בתו לאה חלף בתו רחל חרף הבטחתו. ואף על פי כן, לאחר יותר מ-20 שנות שהות בחברת לבן, כשהחל יעקב לחזור לבית אביו, דלק אחריו לבן ויעקב עמד והצהיר: "מה פשעי, מה חטאתי כי דלקת אחריי? כי מששת את כל כליי? מה מצאת מכל כלי ביתך?", כמסופר בפרשה (בראשית, ל"א, ל"ו-ל"ז).
במדרש רבה, בראשית, פרשה כ"ד, אות ז', אומר בן עזאי: כי עיקר קיום התורה כתוב בפסוק "זה ספר תולדות אדם ביום ברןוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו" (בראשית, ה', א').
ומדוע? כותב שם המדרש בהמשך: "שלא תאמר הואיל ונתבזיתי, יתבזה חברי עמי; הואיל ונתקלקלתי, יתקלל חברי עמי".
פירוש הדברים: כי רוב חטאי בני האדם הם בעברות שבין אדם לחברו - משא ומתן לא הגון, קנאה בזולת, תאווה לכבוד באמצעות נחיתות האחרים ועוד - ומהן אפשר להיגרר לעברות נוספות. ברם, השם מול עיניו את הפסוק "בדמות אלוהים עשה אותו", אינו מסוגל אפילו לבזות את מחרפיו, בדעתו כי בבזותו אדם הוא מבזה צלם אלוקים.
יעקב אבינו נהג כדבריו של בן עזאי. אומר רבי ירוחם ממיר ('דעת תורה', בראשית, ל"א, ל"ח), כי סיבות רבות היו לו להונות את חמיו שרימהו ללא הרף, אך יעקב עומד לאחר 20 שנה ומצהיר: "כי מיששת את כל כליי. מה מצאת מכל כלי ביתך?", אפילו מחט קטנה לא לקחתי ממך שלא ברשות (על פי המדרש).
למרות כל החמס והרמאות מצד לבן אליו במשך כל השנים, לא שינה יעקב את הנהגתו. מאום לא הזיזו מעמדתו ביחס להתנהגות לאדם שנברא בצלם אלוקים, וכל הנהגתו ממשיכה באמונה כי אינו מבזה אדם באשר הוא.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ב, כסלו תשע"ב, עמ' 44.
