בשבעות האחרונות עשרות תושבים מודאגים פנו בכתב לראש העיר לדרוש את עזרתו למשבר עם לגדול ולפרוח-מרכז רקפת. הם ציינו בפניו כמה ילדיהם נהנו מהשירותים של לגדול ולפרוח-מרכז רקפת וכמה המקום הזה הוא נכס חיוני לעיר. משפטים כמו "העירייה חייבת למצוא דרך לתמוך במרכז רקפת, מקום כל כך חשוב לי וגם להמון אנשים אחרים עם ילדים עם צרכים מיוחדים. יש לי 2 ילדים מיוחדים ובמשך השנים קיבלו הרבה עזרה ממרכז רקפת. הצוות שם, ובמיוחד המנהלת זיוה שפירא, נותנים שם מכל הלב" חוזרים על עצמם בדרכים שונות.
ראש העיר מצידו שולח תשובה זהה לכל פונה: "ישר כח על הדאגה למען המוסד החשוב מרכז רקפת שעושה עבודת קודש. אני מצידנו נפעל מה שאפשר למען ההצלחה". אם המוסד כל כך חשוב לראש העיר למה הוא לא נענה לקריאה הדחופה של הנהלת העמותה ושל התושבים ומעניק להם תקציב? למה הוא מפנה עורף ל1500 ילדים המטופלים כל שנה במרכז?
מכתב מרגש במיוחד הגיעה לידי המערכת ממאירה ליפקין, נערה בת 14 שאחיה ישראל טופל הרבה שנים במרכז רקפת. "לכבוד ראש העיר: שמי מאירה ואני בכיתה ח'. רציתי לספר את הסיפור של אחי הקטן: ישראל. ישראל הוא ילד רגיל, במשפחה רגילה, הוא הולך לבית ספר, ומשחק עם אחרים. הוא כמו כל ילד אחר שאתה תראה ברחוב, חוץ מפרט אחד: יש לו תסמונת דאון. ל-6 שנים אני, הבת הקטנה, בקשתי מהקב"ה שיתן לי אח או אחות קטן שאני אשחק איתו, ולא אהיה הבת הקטנה. ולאחר 6 שנים ה' נתן לי אח קטן, בשם ישראל שמחה. ישראל התחיל ללכת למרכז רקפת כשהיה בן 6 שבועות, ואולי בזכות עזרתם לטיפוח איבריו, לא הבחנתי מיד שהו שונה. כשכן הבחנתי, ההורים שלי הסבירו לי על תסמונת דאון ואני החלטתי לעשות הכל בשבילו. בזכות מרכז רקפת ישראל גדל והתפתח. אני לא יודעת כמה שונה ישראל היה יוצא בלי העזרה של מרכז רקפת. מה שאני כן יודעת שבלי הכסף שהם צריכים יילך העזרה שהמרכז נתן לישראל ולעוד 1500 ילדים בבית שמש. אבא שלי פעם סיפר לי על האנשים עם מגבלות בעבר ושלא היה להם הזדמנות להתפתחות שיש לילדים האלה היום, ועכשיו ההזדמנות הזאת תלך לילדים. בבקשה תחליט לתת למרכז רקפת את הכסף שהם צריכים."
ראש העיר, איך אתה ישן בלילה כשגורלם של אלפי ילדים מונחים בפניך? בבקשה תתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי...