כבר כמה עשורים שלא מייצרים סרטים שמציגים שמחה ותקווה לעתיד יפה של העולם. העתיד תמיד נראה בסרטים מפחיד וכאוטי. כל תעשיית הקולנוע העצומה, עם כל כוח הדמיון האדיר של התסריטאים, לא מצליחה לחשוב על סוף טוב.
קשה לאדם לתאר סוף טוב לעולם, עתיד לא מעונן וקודר אלא חמים ומאיר. עתיד יפה נראה יותר ויותר בלתי אפשרי בלתי מושג. לכן, יותר קרוב ונוח לאדם לספר על משהו נורא שיקרה. גם אם ייצרו היום סרטים מתוקים עם סוף מאושר, לא ילכו אנשים לראות אותם, מכיוון שהם לא רואים סימנים לזה מסביבם, כך שהסרט ייראה לא אמין.
בשנות השפל הגדול בשנות ה-30 באמריקה, יצרו הרבה סרטים מתוקים, מוזיקליים ונוצצים, שנועדו להשכיח מהקהל את הבטן המקרקרת, את תלאות החיים ואת קשיי היומיום. אבל אז היו האנשים הרבה יותר תמימים והאמינו שבמה שצופים הם יש באמת סיכוי לקרות. הם ישבו באולם, בכו, התרגשו וחלמו. עכשיו, אחרי שעברנו דרך קשה ומפכחת שניערה את כולנו טוב טוב עם כל המלחמות בעולם שאין להם סוף, לא נראה שסרטים כאלה יכולים כבר לעבוד.
אנחנו בין הפטיש לסדן. מצד אחד, לעשות סרט מתוק בעולם, לוחמני ומלא מאבקים, זה מגעיל ושקרי. מצד שני, למה נותנים לאדם סרטים שיש בהם סבל גדול? כמה יכול הוא לראות אותם?
סרטים שיש בהם סבל ובכל זאת סוף טוב פחות או יותר, יכולים להצליח במידה מסוימת. מדובר בסרטים שלוקחים את האדם אל תוך הסבל ומראים לו שאפשר לצאת ממנו. עם מסר כזה אפשר להסכים, כמו למשל הסרט 'פורסט גאמפ'. אבל גם שם, לא מדובר על גיבור ממוצע שכל אחד יכול לזהות בו את עצמו, כך שאדם יוצא מהסרט ושוכח. הסרט לא שינה אותו, את דרך מחשבתו על החיים, את הרגש שלו לזולת ולא חיזק בו את תחושת השייכות לחברה - שזה מה שהיה צריך לקרות למי שרואה סרט טוב: שיעשה בו שינוי פנימי ויהפוך אותו טוב יותר לאחרים.
אדם הוא סוג של חיה שחושבת רק על עצמה. אם מסוגל הוא להתחשב בזולת, זה רק באופן שמה שיעשה לטובתם יחזור אליו. מתוך מצב זה שבו נמצא הוא, צריך אדם להתחיל להבין שהדבר החשוב ביותר עבורו הוא לשמוח בשמחת אחרים ושיהיה לו טוב כי טוב להם. ההיפך מהיום, שהשמחה מבעבעת רק כשטוב לי יותר מאשר לאחרים. כלומר, במקום להוריד את הזולת כדי להיות מאושרים, צריכים אנו ללמוד להעלות את הזולת כדי לגעת באושר.
הנה תסריט שיכול היה לקדם אווירה כזו בחיים: תארו לכם איך ביום אחד נפלא, מתחילים כל האנשים לראות זה את זה לעומק, בצורה שקופה. בכל מקום שבו נמצאים - ברכבת התחתית, באוטובוס, ברחוב, בין אנשים. כולם מסתכלים על אדם ומבינים מי הוא והוא מסתכל בהם ומבין מי הם. מה קורה אז? מצב שכזה מחייב אותם לעבוד על המחשבות הכי פנימיות, להתעמת עם כל הרצונות ולהתייצב מול כל הרגשות.
במקום לנסות להסתיר את המחשבות והרגשות האמתיים שלנו כרגיל, נבין אז שכולנו דומים ושזה הטבע שלנו. מכיוון שכך, נתחיל לדבר עליהם בלי בושה ובצורה פתוחה וגלויה. הרי כל מה שמתגלה בנו - מחשבה רעה, רגש של דחייה ועוד - כולם עולים בנו לא כדי שנחביא אותם, אלא כדי שנבחין בהם ונתקן אותם למחשבה טובה אחד על השני ולרגש חם והדדי.