משל יפני מספר על סמוראי שבא לחכם ושאל אותו "האם יש גן עדן וגיהינום?". "מי אתה?", שאל החכם. "סמוראי", השיב הלוחם. "אתה משקר", אמר החכם, "פניך הם פני קבצן". הסמוראי שלף את חרבו והחכם אמר "כך נפתחות הדלתות לגיהינום". הסמוראי הבין, הרכין את ראשו והחזיר את החרב למקומה. "וכך נפתחות הדלתות לגן העדן", אמר החכם.
האם יכול אדם להימנע משליפת חרב על כל עלבון כדי לא לעבור דרך הגיהינום בדרכו לגן עדן? קשה מאוד. אני חושב שבפועל זה בלתי אפשרי.
דרכנו לגן עדן עוברת דרך הגיהינום, מפני שכאלה אנחנו וכזה הוא האגו שלנו - לא סולחים, חייבים להגיב מיד על כל פגיעה בכבודנו. המחשבה הראשונה שעוברת בראשנו היא "שלוף את החרב"!.
אדם לא יכול לברוח מטבעו ולא יכול בשום דרך להפוך את עורו ולהנהיג הכול בטוב, כפי שכתוב "בראתי יצר הרע". אומנם אחר כך מוסיף הבורא "ובראתי לו תורה תבלין" לתיקונו. אבל תחילה ישנו הרע.
הרע נוצר מלכתחילה כדי שיוכל האדם להכיר את טבעו מקצה אל קצה - מהרע אל הטוב, שיידע אותו בשלמותו, עם שתי התופעות שלו ושתי ההתוויות שבו ואז ייטה אל הטוב. כך תהיה לאדם הנהגה אמתית של הטוב על פני הרע.
אדם חכם רואה את הנולד, יכול מראש לזהות את הגיהינום על כל צעד ושעל ומסוגל מראש לנהוג אחרת. אבל כל זה מגיע על ידי התנסויות גדולות מאוד. כלומר, הניסיון בנפילות לגיהינום הוא שמחכים את האדם, בדיוק כמו אותו חכם יפני שחוכמתו היא פרי ניסיון עצמי.
גן העדן מושג בעיקרון על ידי הכנעת האגו ועל ידי הרכנת הראש בפני החוכמה העליונה שיש ביחס הטוב לזולת. כלומר, צריך להרגיש את האגו בכל ההתהוויות האפשריות שלו וכנגדן להתאמן בהנהגה עצמית אחרת. אבל אני חושב שהתרגול הזה נשאר בגדר פילוסופיה סתמית אם הוא לא נעשה בחברה מתאימה.
חברה מתאימה היא כזו שכולם בה רוצים לקיים את אותו מהפך בהנהגה מרע לטוב, מתרגלים אותו זה בפני זה ורואים ביחד שהם לא מסוגלים – מה שנקרא בחוכמת הקבלה 'הכרת הרע'. ואז, רק בעזרה הדדית זה לזה, יוצאים הם יחד מבור הגיהינום, נותנים דוגמה זה לזה להחלטתם הנחושה לצאת מהאגו, מבקשים מהכוח העליון ומתחננים בפניו שיוציא אותם מעצמם - כי רק הוא (שתכונתו הופכית) יכול. הבקשה המשותפת נענית והם יוצאים. אנשים כאלה שהתרוממו מעצמם, מעלים איתם יחד את כל העולם.