פרשת קרח ועדתו מסתיימת במגפה קשה.
"ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף" (במדבר, י"ז, י"א).
הפרוץ המגפה בעם, שלח משה את אהרן שימהר ללכת בין האשנים בעודו נושא מחתה ובה קטורת מעלה עשן כדי לכפר על העם.
ידע אפוא משה רבנו, כי זכות המצווה יכולה להגן ולעצור את המגפה, אך מדוע היה צורך שאהרן ילך עם הקטורת בין האנשים?
מסביר בל ה'דברי שאול' (מובא בספר 'מקח טוב') שה' חס על כבוד הצדיקים, ובגללם היא נמנע מהטלת עונש על החייב.
כתוב פרשה "הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע" (במזבר, ט"ז, כ"א). ה' רצה לכלות את עם ישראל והוא ציווה על משה ועל אהרן להיבדל מהם לפני כן.
תמה על כך הרמב"ן: "לא הבינותי... כי יש באלוקים להבמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר, כאשר היה בבכורי מצרים. אמר הקדוש ברוך הוא כן לכבוד הצדיקים, שכל זמן שהם בתוכם, לא ישלח ידו בהם".
ידע משה רבנו סוד זה ולפיכך שיגר את אהרן בזריזות לתוך הקהל, כדי שמפני צדקתו לא ימית ה' עוד מן העם בעודו שוהה בקרבם.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ו, סיון תשע"א, עמ' 223
