אדם חי בעיר תוססת, סביבו קולח זרם בלתי פוסק של אנשים. גם כשהוא בבית, ממשיכים הם לדבר אליו דרך המסכים. אבל הבדידות חונקת אותו. הוא לא מרגיש שמשהו מכל ההמולה שייך לו ושבכלל למישהו סביבו אכפת מה קורה אתו.
בדידות היא רגש פנימי שמכה באדם כשהוא לא נמצא בקשר יפה, טוב, ידידותי והדדי עם הסביבה. זו תחושת הניתוק מהסביבה שלא פותחת לקראתו ידיים לקבל אותו אליה. לא בגלל שהיא שונאת אותו, פשוט לא אכפת לה ממנו. זו אותה האדישות שקיימת בסביבה המודרנית כלפי כל אחד ואחת.
אדם שחי ביישוב גדול יודע איפה הפינה שלו והיכן קוביית המגורים שלו. הוא מכיר את האנשים בעבודה ואת החנויות שהוא יכול להיכנס אליהן לקנות מצרכים. אבל לא לזה הוא מחכה ומצפה. הוא מייחל ליחס, להתעניינות, לחום הלב שירגיש מהסביבה.
לא במקרה גוברת ומתפשטת הרגשת בדידות קשה זו בימינו וכבר נחשבת למגפה הגדולה בדורנו. היא מגיעה מהטבע שדוחף אותנו להתקשר זה לזה, דורש ומבקש לחבר את הלבבות שיהיו פתוחים לכולם. זו מדרגת ההתפתחות הרוחנית שנועדנו אליה והגיע הזמן לעלות אליה.
לא בכוח להיכנס בכל אחד ואחד, אלא בהדרגה לתת דוגמה טובה לכולם - של פתיחות, של קרבה, של שייכות ואין מה לפחד להיפגע. הפחד הזה הוא ריק ושקרי. צריכים רק לפתוח קצת את העיניים, את הלב והאוזניים, להיות קצת יותר מוכנים לקשר עם הזולת ואז גם הזולת מוכן יהיה לקשר כזה.
אנחנו צריכים לחייך זה לזה. בהתחלה זה קשה, לא בא טבעי, אבל צריכים ללמוד איך לחייך באמת ומבפנים. זה חשוב, כי חיוך מעיד על פתיחות של אדם לזולת. הוא מראש מראה שהיחס אליו הוא טוב. במקום הרבה מילים, חיוך פותח את הלב שלך לאחרים.