כתוב בפרשה "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג).
נצטווינו כאן על חזרת נדל"ן ביובל לבעליו. בארץ ישראל, כל שדה הנמכרת, שבה להעליה ביובל וכך גם בתים בערים שאינן מוקפות חומה. המכירה תקפה, אך בשנת היובל, החלה אחת לחמישים שנה, שבים הבעלים המקוריים לנחלתם.
לשון הפסוק גורם להרהר בו: "כי גרים ותושבים אתם עמדי".
גר הוא מלשון 'גרגר', שהוא בודד, קטן, אינו שייך לשום מקום ואין לו אחיזה בכלום. השורש 'גר', מכוון גם לפחדים של האיש הבודד, "לא תגורו מפני איש", והא מלמד גם על המאבק הקיומי שהוא נתון בו, "אל תתגר בו מלחמה".
"גר" מבט אפוא בדידות, חוסר יציבות, ארעיות, חשש ועמידה דרוכה על משמר החיים. חוסר שלווה מוחלט.
הניגוד המולם ל'גר' הוא תושב, אדם שיושב באדמתו באורח קבע, ישיבה, לא נדודים ואפילו לא עמידה באותו מקום, אלא ישיבה, יציבות ושלווה.
את שני הניגודים הקוטביים הללו מאכלסת התורה בפסוק אחד בבואה להגדיר את המסקנות שיש להפיק מהוראתה, שמכירת נדל"ן אינה תקפה לצמיתות.
ה'חתם סופר' מסביר, כי אכן יש כאן מסר כפול, אך לא סותר. מצד אחד, מורה חוק זה לאדם ומזכיר לו כי הוא אינו בעל בית מוחלט על אדמתו - איזה בעל בית אינו רשאי למכור את אדמתו לצמיתות? אין זה אלא מפני שאין לו בעלות מוחלטת על אדמתו.
מאידך גיסא, הסיבה שאין לו רשות למכור את הקרקע לצמיתות, היא מפני הדורות הבאים - הדורות שיהוו המשך שלו, ולעולם לא תצא נחלתו מזרעו אחריו לדורות עולם.
מצב זה גורם להשפעה על הכרת האדם, שמחד גיסא הוא יודע כי מספר שנותיו קצובות ולכן עליו להקדיש עצמו לעיקר; ומאידך גיסא יודע הוא שלכל מעשה שלו יש משמעות היסטורית, מפני שהוא חלק משלשלת נצח שתחילתה בהיות עם ישראל לעם ('לתורה ולמועדים', עמ' 211).
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדךף היומי', כרך ק"ז. אייר תשע"ו, עמ' 119-120.
