בפרשת השבוע מפורטיפ הקורבנות שעל יולדת להביא לבית המקדש: "ובמלאת ימי טהרהלבו או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן" (ויקרא, י"ב, א'). ניתנה לה האפשרות להביא בן יונה או תור, שהוא יונת בר.
נשים לב, כי מבין שתי האפשרויות, מקדימה התורה את בן היונה לתור. לעמת זאת, במקומות רבים אחרים מקדימה התורה את התור לבן היונה. לדוגמה, דל חסר אמצעים שחטא, יכול להביא קורבן עוף במקום בהמה ולבחור בין בני יונה לבין תורים, כפי שנאמר "ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה לה'" (ויקרא, ה', ז'). כאן הוקדם התור לבן היונה.
'בעל הטורים' מסביר, כי בן זוגו של התור מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר לעולם, לעומת היונה. לפיכך, יולדת המביאה קורבן עוף אחד, תעדיף בן יונה על פני תור, כי הצער שייגרם לבן זזוגו שייוותר בודד, לא יימוג כל ימי חייו. לעומת זאת, יתר בעלי הקורבנות מביאים זוג עופות ולא ייוותר בן זוג בגפו. וזוג תורים עדיפים מזוג יונים, מפני שהתורים חיים בצניעות עם בני זוגם לכל ימי חייהם.
הקדוש ברוך הוא, אב הרחמים, אינו מבדיל ברחמיו בין הברואים, כולם הם יצירי כפיו ובכולם הוטבעה חוכמתו העצומה של הבורא ויש לחוס עליהם.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך צ"ג, ניסן תשע"ה, עמ' 254.
