האויבים שלנו יושבים בצד, נשענים על הקיר, מגלגלים בין האצבעות שרשרת תפילות ומעבירים את הזמן בפרשנות ובהימורים על גורלנו. בגדול הם מבסוטים לאללה ממה שקורה בישראל, הם רק שואלים את עצמם אם כדאי לגמור אתנו עכשיו כי אנחנו עסוקים בלגמור אחד את השני וזה יהיה די פשוט, או לחכות שנתפרק סופית ואז בכלל זה יקרה בקלות. אם היו לשכנים קסדות מתכת על הראש, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שהם הצבא הרומאי שחונה מול חומות ירושלים בתקופת בית שני.
"בתחילת המצור על ירושלים, כשראו הרומאים את היהודים נלחמים זה בזה בתוך העיר, ראו בריב שבין שורות אויביהם מתנה מן השמיים והיו כולם משתוקקים לעלות על העיר" – תיעד בזמן אמת ההיסטוריון יוספוס פלביוס – אבל אספסיאנוס הקיסר אמר, "חכו קצת, עוד מעט יימצאו אויבים במספר קטן יותר לאחר שיתבזבזו במאבקם".
הקיסר אספסיאנוס הימר נכון. בית המקדש נחרב בקלי קלות ואנחנו גורשנו לאלפיים שנות גלות. אחר כך חזרנו, וכאילו היה איזה קפל קטן בזמן – שוב אנחנו באותו מצב כאן; עם אותה איבה בעיניים, רק התירוצים לשנאה השתנו בינתיים.
האם ידעו היהודים בתקופת בית שני שהרומאים עומדים בפתח וההתכתשות האכזרית בינינו משחקת לידיים שלהם? ידעו ולא יכלו להפסיק לריב. האם מבינים אנו שהריב בינינו היום מסכן את המדינה שהוקמה בדם, יזע ודמעות רק לפני שבעים וחמש שנים? מבינים, אבל הרגש חזק מההיגיון והשנאה חזקה מכל עובדה.
בכל מקרה, התאחדות לצורך התנגדות לאויבים גם לא הייתה עוזרת לנו, לא אז ולא היום. למעשה, היא אף פעם לא הועילה. כך למשל, בהקמת המדינה הסכמנו לאחד כוחות, לשלב את קבוצות הלוחמה לצבא חזק שיוכל להגן עלינו כמו שצריך וכבר התרחש קרע נורא שעד היום לא נרפא - פרשת 'אלטלנה'.
הרב קוק והרב יהודה אשלג - שני ידידים מקובלים שחיו באותה תקופה - חזרו והזהירו: ההתאחדות הלאומית שבאה רק מתוך בריחה מסבל ומלחץ חיצון, תתהפך עלינו לרעה.
"המעט שנשאר בנו מהאהבה הלאומית אינה טבועה בנו מבחינה חיובית כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת אחים לצרה והוא גורם מן החוץ", הסביר הרב יהודה אשלג במאמרו 'האומה'. "מידת החימום שבהתאחדות כזו מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועוצמה שנוכל לחזור ולהיבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר".
הרב קוק כתב: "האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד למטרת אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית שיסודה היא אהבת הפרט העצמית. אין סופה להתקיים כי אין לה מרכז אמתי; וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת, סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה, בערך התכלית העליון, שבא רק על ידי שלום הבריות, יסודה באהבת הכלל באמת וסופה להתקיים. וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק".
אף אחד לא הקשיב להם אז, ספק אם ישמעו עכשיו. אולי יקרה נס לאומי שיחלץ אותנו מהשנאה הגדולה ישר אל אהבת אחים נפלאה.