יהודים רגילים ומאולפים לחיות על כוח התקווה. אלפי שנים של נדודים ותנאים לא תנאים, רדיפות והשמדות, רעב והשפלות; טבעי שאם אין לך לחם ופינה לחיות, אתה חי על דלק התקווה ועל העתיד לקרות.
הרבה מעבר להשתוקקות רגילה של אדם לאדמה משלו ולקצת יציבות ושלווה בעולם הזה, נובעת התקווה של היהודים מגעגוע פנימי ומלא עוצמה שנטע בליבם כוח טבע עליון - תקווה לרוח שתתגלה בהם. זו בסופו של דבר התקווה שהשאירה אותנו באגודה אחת ולא נתנה לנו להתפזר זה מזה ולהיטמע בגלות.
בלא דעת ניזונים אנו מתקווה שמקורה בתחושה פנימית שמשהו גדול מאוד - שעוד לא קרה כמותו מעולם - צריך להתקיים בנו. לא רק אנחנו, גם העולם בעומקי ליבו מרגיש בזה ותולה בנו תקוות גדולות. משלא מתקיימות תקוותיו, נשארים הם מאוכזבים עם משקעים של כעס, האשמה ואיבה קשה.
מהו הדבר שצריך להתקיים בנו? אם מסתכלים מסביב על הסכסוכים והמלחמות, הסבל והאסונות, על העוני והניכור, חוסר השוויון והדורסנות, קל לראות מה חסר לכולם: חיבור הלבבות והתאחדות אנושית. אהבת הזולת היא הכלל שצריך להתקיים בנו ולהימסר לעולם.
הערך של "ואהבת לרעך כמוך" הוא התקווה עצמה והוא החוט שבו מחזיקים אנו, מובלים על ידו בעולם אלפי שנים מפה לשם, נדים ונעים, מתערבבים בכל העמים, הולכים ושבים לאדמת ישראל. בקצה החוט נמצאת האחדות. קודם של ישראל ומיד לאחריה של כל האנושות.
הקשרים הפנימיים בינינו לשאר חברי האנושות נטוו ונארגו בימי שבתנו ביניהם בגלות. הכול מוכן והגיע הזמן להוציא את התקוות החבויות לאור, שיחיו בינינו בגלוי ושיובילו אותנו במודע ומתוך הסכמה ככוח אישי וקולקטיבי, כך שבכל אחד מישראל ובכולנו יחד תהיה ידיעה, הרגשה וביטחון שקיימים אנו כדי להתחבר בינינו ובזה להיות אור לגויים. התקווה צריכה להיכנס לשיח היומי בין היהודים: החיבור בינינו כייעוד וכמשימה.
פעמים רבות מדבר אני בצורה קשה כדי לעורר, להמריץ ולהביא לתפיסתנו את גודל תפקידנו ואת השפעתנו הגורלית על כל העולם. אבל בפנים, למרות שאני כבר לא אדם צעיר, אני מלא כוחות והם נובעים מהתקווה שנצליח בדרכנו.
נכון, הדברים נראים כל כך הפוכים. אנחנו הרבה יותר רחוקים מאשר קרובים, יותר אויבים מאחים. אבל זה דומה לחושך שלפני הזריחה: הכול שחור משחור, אחר כך עולה עמוד השחר והכול מתחיל להתבהר פתאום. כולי תקווה שזה המקום שבו עומדים אנו היום.