בפרשתנו מתחיל תיאור בניית המשכן. הקדוש ברוך הוא ציווה את בני ישראל "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים" (שמות, כ"ו, ט"ו).
במדרש 'תנחומא' (פרשת תרומה, סימן ט') נשאלת השאלה, מהיכן היו לישראל במדבר עמי שיטים לבניית המשכן?
בשעה שירד יעקב אבינו למצרים, טיפל בנטיעת ארזים וכה אמר לבניו: עתידים אתם להיגאל ממצרים, ותידים אתם שיצווה אתכם הקדוש ברוך הוא להקים לו משכן. נטעו ארזים, כדי שבשעה שיצווה אתכם לעשות לו משכן, תהיה בידכם אפשרות למלא את דבריו. עמדו ישראל ונטעו ארזים במצרים.
אותה שעה היה יעקב טרוד ביותר. בגיל כה מתקדם, כאשר רק התאושש מההודעה הפתאומית על גילוי יוסף בנו אהובו, ממתינות העגלות על מפתן ביתו כדי לשאת אותו ואת כל בני משפחתו לעקור באחת מערש מולדתם לארץ מצרים. חששות גדולים כרסמו בליבו בדאגה לרוחניות בני משפחתו במצרים משוקצת הגילולים. הוא טרוד בשליחת יהודה לפניו לארץ מצרים כדי להקים בה בית מדרש. בתוך טרדותיו מתפנה הוא לחשוב מהיכן יביאו צאצאיו עצים למשכן בעוד מאות שנים.
תופעה דומה צצאנו ביוצאי מצרים, דור שעבר שעבוד עינוי נוראים ולעיניו מתרחשות מהפכות. מכות ניחתות על המצרים ולפתע מודיעים להם שיוצאים ממצרים, בחיפזון, הרגע. בתך מהומה רבתי זו, המאפיינת עקירה מהירה של עם גדול ורב, היו הם מסוגלי לזכור לעסוק בארזים שיידרשו לבניית המשכן שעדיין לא נצטוו עליו. בתוך המתח הגדול מהעתיד הלוט בערפל, הובילו הם איתם עצים רבים וכבדים בשעה שלא ידעו מה יילד יום מחר.
אכן כך. על כל אדם לשים בראש מעייניו את הדאגה הרוחנית לצאצאיו ולדאוג לביסוס ענייני הדת לדורות הבאים. יעקב אבינו לא נטע את הארזים רק כדי שיימצאו להם עצים בשעה שיזדקקו להם. עומק כוונתו במעשה זה היה לנטוע בלב בניו את האמונה ביציאת מצרים ואת ההשתוקקות למשכן אשר בו תתגלה השכינה. הוא לא סמך עך דיבורים בלבד, על מסירת ידיעות גרידא, אלא עשה מאמצים גדולים שתתבטא אמונה זו במעשים, כדי שתיקבע בליבותיהם ולא תיטשטש במהלך הזמן. לכן, התחיל בפועל בהכנות לבניית המשכן תקופה ארוכה לפני שנצטוו עליו, כדי לעשות את ענין המשכן חלק בלתי נפרד בתודעה של צאצאיו.
גם יצואי מצרים רצו שכל צאצאיהם ירגישו בחוש את האמונה בהבטחות האלוקיות והסכימו לשאת עמם למדבר משא כבד כזה כדי שיוכלו לקיים את רצון ה' מיד כשיורה להם.
בכל דור ודור חלה האחריות על כל אחד לדאוג להמשך היהדות בדורות הבאים. אין די בכך שכל אחד ידאג לשלמותו הרוחנית, לקביעות עיתים לתורה שלו, לתפילותיו ולהתקדמותו הרוחנית, אלא עליו לדאג לדורו ואף לדורות הבאים ('המוסר והדעת, חלק ג').
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ד, שבט תשע"ב, עמ' 275-276.
