מדרש רבה (פרשה כ"א, אות ו'), מתאר את מה שהתרחש רגעים ספורים לפני נס קריעת ים סוף.
אמר רבי אלעזר הקפר: לאחר שנצטווה לקרוע את הים, אמר משה לה': הן אמרת "אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנהו" (ירמיהו, ה', כ"ב). איך אקרע את הים?
השיבו ה', וכי לא קררת מה שכתוב בתחילת התורה "ויאמר אלוקים ייקוו המים" (בראשית, א', ט'). אני הוא שהוריתי למים להיקוות למקום אחד ובאותו מעמד התניתי אתו שאקרענו ברצוני.
שמע משה לה' והלך לקרוע את הים, אך הים מאן להיקרע, באומרו: וכי מפניך אקרע? אני חשוב ממך, אני נבראיתי ביום השלישי ואתה אחריי, ביום השישי. הלך משה ואמר זאת לה'. נתן ה' את ימינו על ימין משה, מיד ראה הים את ה' וברח.
השאלה המתבקשת היא: אם התנה ה' עם הים שייקרע ביציאת מצרים, מדוע לא הסכים הים להיקרע מיד?
זאת ועוד: אם אבי הנביאים לא הצליח לקרוע את הים אלא לאחר שאחז ה' בימינו, כיצד הצליחו מאורי האומה לפעול באופן דומה במהלך הדורות? כידוע, בפני בני שיראל נקרע הירדן בעוברם לארץ ובפני רבי פנחס בן יאיר נקרע נהר בדרכו לפדיון שבויים (חולין (ז:).
מסביר 'אור החיים' הקדוש (שמות, י"ד, כ"ז), כי התנאי המדובר הוא הכפפת איתני הטבע לממשלת התורה. יש כוח ביד צדיקים העוסקים בתורה לכוף אליהם את טבעי הבריאה. כך התנה ה' בעת בריאת העולם.
בבוא משה לקרוע את הים, אמר לו הים: אני קודם לך. עדיין לא קיבלתם את התורה ואין לך מעלה עליי ולפי סדר בריאתנו מעלתי גדולה משלך. אם כבר היו בני שיראל מקבלים את התורה לא היה כל משקל לטענתו, שהרי התורה קדמה לעולם בהרבה. לפיכך אחז הקדוש ברוך הוא בימינו של משה, לפי שרומזת יד ימין לתורה שנאמר "מימינו אש דת למו" (דברים, ל"ג, ב'), ובכך הראה לים כי הא בן תורה ומיד נקרע הים.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ד, שבט תשע"ב, עמ' 81-82.
