יואב נולד בגואטמלה ונמסר חודש לאחר לידתו לאימוץ. בהיותו בן חודש ימים. הוריו המאמצים מישראל, הגיעו לגואטמלה שהו עמו חודש ושבו איתו ארצה.
יואב: "אין לי מושג לגבי המשפחה הביולוגית שלי, יכול להיות שאני הילד השמיני או התשיעי שנולד להורים הביולוגים ,מעבר לזה אני לא יודע.
על הילדות בארץ: "גדלתי בקריות, בקרית מוצקין אני זוכר שמאוד אהבתי את הקריות במיוחד שכל המשפחה שלי אז גרו בקרית ביאליק, שאני אומר כל המשפחה זאת אומרת סבא וסבתא שלי משני הצדדים, דודה שלי עם המשפחה שלה מצד האמא, ודוד שלי עם המשפחה שלו מצד האבא כעבור ארבע שנים נולד לי אח קטן".
היכן למדת? כמה שנים, ואיך עברה עלייך התקופה?
"בכיתה א' למדתי בבית הספר "אלונים" שנמצא בקריות, עד כיתה ג'. חשוב לי להדגיש שבתור ילד עם חזות שונה מהנוף הישראלי, סבלתי המון מהצקות,קללות ואלימות מצד ילדים אחרים, בסוף כיתה ג' ההורים בנו בית במושבה "יבנאל" כך שבמהלך הבניה גרנו שנה בכפר "תבור" ושם למדתי בביה"ס על שם יצחק רבין, בכיתה ד' אם אני זוכר נכון, גם שם לא הייתי הכי מקובל בלשון המעטה ואחרי שנה עברנו ל"יבנאל" שם התחלתי ללמוד בבית הספר "נפתלי" בכיתה ה, וגם שם ההתחלה לא הייתה זוהרת, אבל בגלל שיבנאל זאת מושבה קטנה יחסית התחלתי להתערבב עם אנשים במושב, בכיתה ז' עברנו ללמוד בבית הספר האיזורי "כדורי" עד כיתה י"ב, אם לומר את האמת יש לי בקושי 12 שנות לימוד, אני הייתי מהתלמידים שבאים לכיתה אומרים למורה שאני נמצא בביה"ס וישר יוצא מהכיתה להסתובב עד שנגמר היום".
מתי וכיצד הגעת להתמכרות בפרט ולעולם הזה בכלל?
"אני חושב בגיל מאוד צעיר, אחרי שתי תהליכים שעברתי שזה אומר להיכנס לגמילה ברטורנו ב2011 אחרי שהייתי 7 חודשים בבית המעצר "ניצן" ברמלה וב2017 הגעתי להוסטל של "מכורים לחיים" בבית שמש ושם התנקתי חודשיים בשתי התהליכים שעברתי הבנתי בסופו של דבר איך באמת הגעתי לעולם ההתמכרות - חיפשתי את עצמי, חיפשתי להרגיש להיות שייך למקום מסוים, חיפשתי את מה שכניראה לא היה בבית, וכל זה כבר בתור ילד בן 6, מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות של הקריות ותמיד הרגשתי שייך לרחוב. עברתי חינוך נוקשה עם הרמות ידיים מצד האמא, גדלתי עם אופי נקמני וללא גבולות, ולאט, לאט התחלתי להכיר אנשים שכניראה הרגישו כמוני או פשוט אנשים שחיפשו ילדים ו נערים כמוני שרק מחפשים להיות שייכים למשהו".
תאר את התקופה, מה עבר עלייך, מי דאג לך?
"בכל התקופות הקשות שלי אבא שלי תמיד דאג לי, תמיד היה שם בשבילי ולא משנה כמה הוא דיבר איתי או ניסה לשמור עליי, פשוט לא היה אכפת לי. הייתי ממשיך לעשות על מה שבראש שלי. הייתי מעורבב עם אנשים כאלה ואחרים בסופו של דבר הייתי נעצר לא מעט. ככה שכל השוטרים ובלשים של איזור "טבריה" הכירו אותי וכל פעם שהיו רואים אותי לא היו נותנים לי שקט, שבתכלס לא משנה מה אגיד על זה, זאת סיטואציה ממש לא נעימה".
איך הגעת למוסדות השיקום? מחוץ לעיר ובעיר?
"לאחר שנעצרתי בשנת 2011, עו"ד שלי יחד עם אבא שלי, ישבו לי על הראש כמו שאומרים, שאני אלך למרכז גמילה/ מרכז שיקום. כי הסיכוי שלי להשתחרר ממאסר של 5 שנים הוא קלוש, כי אז נעצרתי עם סמים ברמלה, ובאותו היום המשטרה באה לעשות חיפוש אצלי בבית ב"יבנאל" ושם הם תפסו כמות גדולה של סמים. אז בסופו של דבר הקשבתי להם והתקבלתי ל"רטורנו" שם סיימתי תהליך עד הסוף חחחח פעם הראשונה בחיים שסיימתי משהו עד הסוף.
התהליך הכי משמעותי שלי הוא התהליך שבו נכנסתי למכורים לחיים בשנת 2017. הסיבה הפשוטה היא שהפעם באתי להתנקות מהרצון האישי שלי, משהו מבפנים אמר לי שאני לא רוצה את החיים האלה. כבר פשוט הגעתי לתחתית שלי. התקשרתי לאבא שלי וביקשתי ממנו שייקח אותי לרטורנו. דברנו עם הרכז מדריך שהיה שם והוא חיכה לנו. כהגענו הוא הבין את חומרת המצב ושלח אותנו להוסטל של "מכורים לחיים" ככה הכרתי את המקום".
ספר על הקשיים איתם התמודדת באותם מוסדות והתקופה, ועל הקשיים בדרך לשיקום:
"אני חושב שמה שהכי היה קשה לי בשיקומים, זה הגישה של המדריכים, הגישה של הנגמלים האחרים, וגם אני יכול להגיד שההצבת הגבולות ששמו לי. בתור ילד שצבר התנהגות של הרחוב, בלי גבולות, פתאום בא לי מדריך שמשקף לי, מתאר לי, איך אני ניראה, או איך אני מתנהג, או סתם מנסה להקשות עליי בשביל לראות איך אני אגיב ואני מכיר רק דרך אחת להגיב שזה באלימות מילולית ופיזית, אז זה אחד מהקשיים שיש בתוך גמילה או שיקום. גם השינוי הזה שצריך לעשות בשפה שאני מדבר או במחשבה שאני חושב. חשבתי שזה מנטליות שכניראה לעולם לא תפסיק, כי הכל כבר מוטבע בך כל כך עמוק, אבל הנה, עובדה שזה אפשרי".
ספר על הדרך שעשית לשיקום:
"אני חושב שמי שבאמת רוצה להשתקם, מצליח. אני בסופו של דבר, אחרי מוות קליני שעברתי בעקבות מנת יתר, ומחלת סכרת שקבלתי באמצע החיים, הבנתי ביני לבין עצמי שהעולם שחייתי בו הוא לא בשבילי. הבנתי שבסופו של דבר אני צריך לעזור לילדים, לבני נוער ולכול מי שבאמת רוצה לשקם את החיים שלו".
היכן עבדת בהמשך?
"הבנתי שעברתי את מה שעברתי בגלל שיש לי יעוד בחיים וזה לעבוד עם אנשים שרוצים להשתקם. לאחר השיקום האחרון שלי, הלכתי ולמדתי הדרכת נוער בסיכון, לאחר מכן למדתי קאוצינג- מאמן התפתחותי. לקחתי את כל הכלים שלמדתי ועבדתי עם כל מיני מוסדות ובתי ספר, האחרון היה בית הספר "רננים" שנמצא ב"זכרון יעקב", היה ממש מאתגר ומהנה שם. אין ספק שהילדים שנמצאים שם הולכים איתי בראש וגם בלב לכל מקום".
ספר על ההתמודדות של בני הנוער בסיכון איתם עבדת:
"וואו זאת שאלה ממש קשה מהסיבה שכל ילד או נער הוא אינדיבידואלי, כל אחד עבר דברים שונים מהאחר, וגם אם יש כמה נערים שעברו אותם דברים, אז כל אחד מגיב שונה. אבל אני חושב שהדבר המשותף בין כולם זה הרצון הזה שיקשיבו להם. יום אחד שעבדתי בבית הספר ב"זכרון יעקב" באה אליי אחת מהתלמידות ואמרה לי: "יואב, אתה יודע למה אנחנו אוהבים אותך?" שאלתי אותה למה? והיא ענתה לי: "בגלל שאתה לא צועק עלינו, אתה תמיד מקשיב, אתה תמיד נותן לנו מסרים מהחיים שלך, אתה מכוון אותנו ומסביר לנו דברים, אתה יודע להרגיע אותנו והכי חשוב אתה מאמין בנו. בגלל זה אנחנו אוהבים אותך". אז בסופו של יום אני מאמין שהילדים האלה צריכים רק שיאמינו בהם ויקשיבו להם. אין לי ספק שהאמירה של אותה תלמידה עשתה לי משהו בראש בלב והאמירה הזאת הולכת איתי כל יום, כל היום, במיוחד שזאת תלמידה שהיא מאתגרת, זאת תלמידה שקיבלתי ממנה אבן לראש, אבל אני מאוד אוהב אותה ומחובר אלייה".
היכן אתה עובד כיום?
"כיום אחרי שעברתי להתגורר בבית שמש, אני עובד ב"הר טוב" בתור מחסנאי של מוצרים לתינוקות, בחצי משרה, והסיבה היא שאני עכשיו משקם את החיים שלי עד הסוף. יש לי בת זוג שאני מאוד אוהב ואני רוצה לבנות איתה משפחה בע"ה ובגלל זה אני נמצא כרגע בתהליך שבסופו של דבר אני יהיה דף לבן, חלק וחדש. בנוסף אני מאלף כלבים עם פנסיון ביתי".
מה השאיפה שלך בתחום ובכלל?
"השאיפה הכי גדולה שלי כיום זה לשלב עבודה עם בני הנוער ועבודה עם כלבים, כי בסופו של דבר אני חושב שדרך הכלבים יהיה אפשר ללמוד על אחריות, אפשר ללמוד מזה אהבה שלא תלויה בדבר, מעבר לזה פתאום אתה מרגיש שאתה לא לבד, לפחות לי זה עובד, כי לי בבית להקה של שש כלבים. מאז שאני מכיר את עצמי אני אוהב בע"ח. תמיד הייתי מביא הביתה כלבי רחוב. עם השנים למדתי דרך חבר שהוא מדריך שלי ומורה שלי בעולם הכלבים, לאלף כלבים וככה גם יצרתי לעצמי להקה. פתאום אני חייב לקום בבוקר, להוציא אותם לטיול, לדאוג להם לאוכל, ולכל הדברים שנלווים להם, וזאת אחריות רבה שמסבה אושר כי מבחינתי אני לא לבד. בסופו של דבר אני חושב שאפשר לעזור לכל מי שרק רוצה לעזור לעצמו".
מה אתה מאחל לעצמך ולבני הנוער איתם עבדת?
"שאלה טובה. בשורה התחתונה כל הילדים שעבדתי איתם הם ילדים טובים שהחיים לא עשו איתם חסד כי בתכ'לס מה ילד בן 10 אשם
שהרווחה מוציאה אותו מהבית ושולחת אותו לפנימייה, או מוסד סגור? הוא לא אשם. הוא גם לא אשם שהוא לא יודע איך להתנהג, או לחשוב בצורה נכונה, כי בבית לא למדו אותו. אז אני רוצה לאחל לא רק לילדים שעבדתי איתם, אני רוצה לאחל לכולם, שידעו לכבד אחד את השני, שידעו להיות סבלניים כלפי הסביבה שלנו, שידעו לבקש עזרה אפילו אם זה רק לדבר עם מישהו בשביל לפרוק את מה שיושב על על הלב. להבדיל בין טוב לרע. אני חושב שיש כלכך הרבה דברים שאפשר לאחל לכולם זה אף פעם לא נגמר. ואני רוצה לאחל לעצמי
להמשיך להתמיד בדרך שבה אני הולך. אני אאחל לעצמי שתמיד אשאף לגעת, ולעזור לכמה שיותר ילדים ובני נוער, ואני גם מאחל לעצמי שאני אדע לעצור ולקחת הפסקה לעצמי, כי זה בסופו של דבר חשוב מאוד".