לכל אחד יש קופסת סודות משלו. ישנם סודות שאדם לא רוצה לספר אפילו לעצמו, לא רוצה להיזכר בהם ויש כאלה שבוודאי הוא לא רוצה לספר לבן או לבת הזוג. אני לא חושב שזה רע. שום דבר בקשר זוגי לא צריך להיות רע, אסור, כך או אחרת. אנחנו בני אדם וכל אחד מאתנו מורכב מאוד בדרכו. אנחנו צריכים רק להבין ולהסכים עם זה ובעיקר ללמוד לוותר זה לזה. מורי הרב"ש נהג לומר ש"אהבה היא חיה שגדלה מוויתורים".
אנחנו לא ילדים קטנים, ומבינים שמי שיש לו פרפרים בבטן אולי צריך לקחת כדורים לתקינות הקיבה, אבל לא לדמיין שזו אהבה. אהבה מתחילה מהסכם. הסכם לדאוג אחד לשני מתוך רצון וכוונה לחיות יחד שנים רבות. לא שהיום מרגש אותנו הקשר אז אנחנו יחד ומחר כבר לא מרגש אז ניפרד, אלא מראש כורתים אנו ברית ומתכננים להיות זה עם זה ממש עד מאה ועשרים.
מתוך הסכם אנחנו מאמצים לנו אהבה, כמו גור שמביאים הביתה. אנחנו יודעים שאם לא נאכיל את 'גור האהבה' הוא ימות, אז אנחנו מטפלים בו ומתייחסים אליו בחום וברכות. רוצים שהוא יהיה בריא, שיהיה שלנו ויהיה לו טוב. כך גם האהבה. אם לא נדאג ונאכיל את החיה הגדלה, היא תאכל אותנו או תברח.
צריך כל הזמן ובהתמדה לתת ולהאכיל את האהבה עוד ועוד, אפילו אם לא כל כך רוצים כרגע. אם עושים זאת, מקבלת האהבה חיים ומחזירה לנו בטוב לב. בנוסף, צריכים להראות אחד לשני איך מאכילים אותה, במיוחד במעשים, בנשיקות ובליטופים. אפשר גם לצחוק קצת אחד על השני, אבל הצחוק חייב להיות מלב טוב, פתוח ושעוברת דרכו דאגה. העיקר שבן או בת הזוג ירגישו דאגה אחד מהשני.
ואין לבני זוג לחשוש שהקשר ביניהם מתבסס על תלות חומרית. קשר תמיד מתבסס על עניין חומרי, אני צריך אותה והיא צריכה אותי ולהיפך. לא צריך להתבייש ולהסתיר זאת. להיפך, זה יסוד גשמי שעליו אפשר להתבסס; אני אתן לה כל מה שיש לי, היא תיתן לי כל מה שיש לה, וכל הזמן נשאף להיות פתוחים וקרובים יותר.
אין חיבור בריא יותר מזה שבו כל אחד זקוק לשני וקשור בו. בטח יצא לכם לראות זוגות זקנים הולכים ביחד ומחזיקים ידיים, נשענים ונתמכים זה בזה כי אחרת הם עלולים ליפול. כך אנחנו צריכים ללכת בחיים. זה הסוד לאהבה.