פרשתנו, בהמשך לקודמתה, מתארת את עבודת הקורבנות. "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא, ז', ל"ז).
מכך שכתב הפסוק "זאת התורה - לעולה למנחה....", דרש ריש לקיש: "כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם" (מנחות, ק"י.).
רבא אמר: "כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה, ולא חטאת, ולא מנחה ולא אשם". הוא דורש זאת מכך שכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה...", שהרי לכאורה אותיות אלו מיותרות, כי ניתן לכתוב "זאת התורה: עולה, מנחה", אלא לימד אותנו הפסוק כי לימוד התורה הוא "לעולה ולמנחה", דהיינו: ממלא את מקומן ומכפר על העוונות.
מדוע?
רבנו יונה, בספרו 'שערי תשובה' (שער ד', י"א), כותב כי שתי סיבות לדבר. האחת, שהרי אמרו חז"ל "ותלמוד תורה כנגד כולן". ועוד, כי השם עמלו בתורה ושוקד בה וטורח להבינה עד ששנתו נודדת מעיניו, עולה לו טרחתו זו במקום ייסורים שהיה ראוי להם לכפרה על עוונותיו.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ו', אדר ב' תשס"ח, עמ' 131.
