בבת אחת הכול נעצר. תחילה נשמע בום חזק, ואז חריקת בלמים ורעשים מוזרים עד שהרכבת נעצרה לחלוטין. על הקרונות ישבו כל באי עולם, האנושות כולה שהייתה בדרכה לעולם נאור וטוב, עולם יפה ומאושר. כולם ירדו ויצאו אל שולי המסילה, כיסו את העיניים מקרני השמש המסנוורות, כיווצו מבט והביטו אל האופק הנעלם.
מגפת הקורונה גדעה לנו את התקווה והחלום. שנה שלמה של סגרים ומרחקים, של שינויים מהפכניים, בלמו את הדהירה במסלול המהיר אל הטוב המדומיין. העצירה מחייבת את כולנו לחשבון נפש. לכך היא נועדה מלכתחילה.
התחלנו את המסע כאנשים פשוטים, המסתפקים במועט, שיושבים יחד ברכבת שדוהרת לעולם מאושר. הרצון המשיך לגדול והאיץ בנו לבנות ולפתח, לסייע זה לזה לקשור קשרים שימושיים כדי לבנות עולם מועיל לכולנו. אלא שככל שהאגו גדל – וזהו טבעו – וככל שפיתחנו והתפתחנו, כך הסתבכנו. העסק האנושי התחיל להירקב. חוטי הקשר הבודדים נפרמו, ובמקום לראות עתיד טוב משותף, כל אחד ראה את טובתו בלבד. הבלימה הפתאומית של הרכבת היא ההתנגשות שנוצרה בין הדמיון שצייר לנו האגו כמטרה לבין היעד האמתי של הרכבת - מנוגדים למטרת הבריאה, התחנה הסופית.
היעד של הרכבת הזאת, שנוסעת מאות ואלפי שנים, היא להביא אותנו לחיים מאושרים ושמחים, מלאים ומפותחים, לנו ולסובבים אותנו. היעד שלה הוא מצב שבו העולם על כל פרטיו מקושר כאחד. ולמה? כי כאשר כל הניגודים מתלכדים לאחד, מתגלה כוח יחיד ומיוחד, כוח טוב ומיטיב, הכוח העליון. אפשר לכנותו גם בשם 'בורא' – צירוף המילים 'בוא' ו'ראה' – כלומר, בואו יחדיו, התחברו ביניכם כאיש אחד בלב אחד וראו את התפארת שבבריאה, את הכוח הטוב והמלבב.
השנה החולפת עשתה עמנו חסד גדול. זו תחילת נקודת האמת. זה הצעד הראשון בחישוב המסלול מחדש. אפשר להתפקח, להבין שסוף מעשה במחשבה תחילה. המחשבה מתחילה בהבנה שאין יותר הצלחה פרטית, שהאושר של האחד תלוי באושר של כולם. שבעולם מתגלה חוקיות חדשה לפיה כולנו מקושרים כאחד – חוקיות המנוגדת לטבע ולהיגיון שלנו.
לכן עלינו לבלוע את הרוק, להסכים עם המצב המתהווה וללמוד איך לשנות את היחס שלנו. מחלקיקים קטנים מפוזרים עלינו להגיע כעת לאנושות אחת, למערכת משומנת שמופעלת מכוח אינטגרלי אחד, מונעת מכוח החיבור בינינו. מתוך רגש כזה נתמוך איש ברעהו לעלות שוב על הרכבת, לשבת יחדיו ולהמשיך לנסוע אל מקום טוב ושלו, נצחי ושלם.