משה דדון: "במרוקו עבדו בעיקר במסחר, לא ידעו מה זה חקלאות, עם חינוך אחר, עם תפיסה אחרת, עם מנטליות אחרת, עם מעמד אחר. כאן בישראל היינו שמונה אחים בדלות לא פשוטה בתוך בית קטן, אבל עם שמחת חיים"
מיכאל (מיכיק) שפירא, קרית ענבים: "אבא שלי שהיה מפקד היחידה פה שלחמה נגד הר אדר, נתן את ההוראה כולם לרדת מהעמדה, להתחפר, והוא בעצמו עלה למעלה לנהל את הקרב, נפגע מפגז ונהרג"
שמוליק שני, צובה: "היה מקום בלי עצים כמעט, כמה צריפים וכמה מבני משק, אבל זה לא הדאיג אותנו אז. ידענו שצריך ליישב את הארץ"
בהג'ת ברהום, עין ראפה: "מטה יהודה יכולה להיות דוגמא לדו קיום ושלום אמיתי"
באחד מרגעי השיא של אירוע ה-50 למועצה האזורית מטה יהודה שנערך בפארק מיני-ישראל בשבוע שעבר הוקרן סרט היובל שהפיקה המועצה, סרט תיעודי המתאר את חיי המועצה מיום הקמתה בעיני התושבים ועמד בסימן הצדעה לדור המייסדים. לצורך הפקת הסרט רואיינו תושבים מיישובים רבים ובהם בית נקופה, קרית ענבים, צובה, לוזית, תעוז, נס הרים, צלפון, זנוח, נווה שלום, עין ראפה, עין נקובה ומסילת ציון.
הסרט, שמבטא היטב את הפסיפס האנושי הנדיר במטה יהודה, מתחיל בתיאור קרבות תנ"ך תש"ח, וממשיך בתיאור שנות החלוצים והקמת היישובים, 50 שנה למטה יהודה, פיתוח החקלאות המודרנית והתיירות, דו-קיום יהודי ערבי, אמנות אזורית ועוד.
היצירה מלווה לכל אורכה בלחנים אותנטיים ושירים נוסטלגיים ובהם "החולמים אחר השמש", "באב אל וואד", "הוי ארצי מולדתי", "יכול להיות שזה נגמר", "פגשתיך בשדה תלתן", "שני שושנים", "שתו העדרים", "אור", "החיטה צומחת שוב", "עוד יהיה", "אלף בית", "דרך הכורכר", "שירת העשבים".
"המיקום של מטה יהודה הוא אחד המיקומים המעניינים בארץ. זו הדרך לירושלים", מתאר יוסי פלדמן מבית נקופה.מיכאל (מיכיק) שפירא, קיבוץ קרית ענבים מוסיף: "אבא שלי שהיה מפקד היחידה פה שלחמה נגד הר אדר, נתן את ההוראה כולם לרדת מהעמדה, להתחפר, והוא בעצמו עלה למעלה לנהל את הקרב, נפגע מפגז ונהרג".
שמוליק ותלמה שני מקיבוץ צובה מספרים על השנים הראשונות ועל ניצוצות של אהבה. תלמה מתארת: "בעונת הקטיף כל החברים התגייסו לקטוף. שמוליק היה מרכז המטע. אני באתי כמו כל החברים לגיוסים ושם היה הקליק הראשון". "ב-48' עליתי כמעפיל", מוסיף שמוליק. "הגענו לצובה. היה מקום בלי עצים כמעט, כמה צריפים וכמה מבני משק, אבל זה לא הדאיג אותנו אז. ידענו שאנחנו הולכים להתיישבות וצריך ליישב את הארץ. ידענו שזה הגבול. כשאנחנו הגענו לפה, זה היה קצה העולם. ירושלים הייתה עיר נידחת עד 67', עיר חומה. היום אני מסתכל, העצים גדולים, המשפחה גדלה. אני מרוצה".
בין המרואיינים בסרט היו גם ראש המועצה משה דדון ואביו אהרון שתיארו את שנותיה הראשונות של המשפחה שעלתה ממרוקו לישראל. "הגענו מהאונייה ישר לפה. לא היה כאן כלום בשנות החמישים והשישים", מספר האבאהרון דדון שמתגורר בלוזית. ראש המועצה משה דדון מוסיף: "במרוקו עבדו בעיקר במסחר, לא ידעו מה זה חקלאות. עם חינוך אחר, עם תפיסה אחרת, עם מנטליות אחרת, עם מעמד אחר. פתאום, כמו שקורה לכל המהגרים, היינו שמונה אחים בדלות לא פשוטה ובתוך בית קטן, אבל עם שמחת חיים".
לצד ראש המועצה ואביו תיארו תושבים נוספים את השנים הראשונות והקליטה באזור. "בחוץ לארץ לא עשינו חקלאות. כשהגענו לפה התחלנו לעבוד בגינה ולאט לאט נתנו לנו אדמה", אומרת זוהרה בן חמו, מבשלת ביתית מהמושב לוזית. "ההורים שלנו מעולם לא עבדו בעבודות כפיים", הוסיף יוסי אורן ממושב תעוז. "להתחיל ללכת לעבוד בקרן קיימת, לחפור בורות, לסכל אבנים - אלה דברים שההורים שלנו לא התרגלו אליהם והיה להם מאוד מאוד קשה".
"התפרנסנו מהכשרת קרקע, מקרן קיימת. כשהנעליים שלי נקרעו הייתי עובד גם בלי נעליים", תיאר עזריה (עזיז) רפאל ממושב נס הרים. אהובה עודי, מושב צלפון סיכמה את שנות העלייה: "היה רצון רק לעבוד. אין בילויים. אין סרטים. רק לעבוד מהבוקר עד הערב".
באחד הרגעים המרגשים של הסרט מתארת חנה אדרי ממושב זנוח, אמו של שרון אדרי ז"ל שנחטף ונרצח על ידי מחבלים בשנת 1996 את הנצחתו של הבן וההתמודדות היומיומית. "הכאב תמיד חזק. ביום הזיכרון, במסע האופניים לזכרו הוא חסר עוד יותר. אני שמחה שפעלתי להנציח את זכרו. כך הדור הצעיר שעומד בפני גיוס שומע את סיפורו. הוא לא יישכח".
חלק אחר של הסרט עוסק ביחסים המיוחדים שנרקמו בין יהודים לערבים באזור כמודל שממנו יצמח השלום בין העמים. בועז ריתאין מנווה שלום (וואחד אל סלאם): "הזהות בנווה שלום לא מתבלבלת, היא אפילו מתחדדת. היפה בה הוא שהילדים שלנו לומדים מהחיים, לחיות אחד עם השני, לחיות עם האחר כדבר טבעי לגמרי".
"אני מאוד מאוד שמח שנתתי לילדים שלי לגדול במקום הזה", מוסיף ראיק ראזק, המתגורר ביישוב. "באופן אישי התפתחתי יותר טוב לכיוון יותר הומני לאור החוויה הזאת של נווה שלום".
בהג'ת ברהום מעין ראפה, אומרת בסרט: "מטה יהודה יכולה להיות דוגמא לדו-קיום ושלום אמיתי ומפה יכולים לצאת. שיבואו ללמוד מאיתנו".
דיב עוודאללה מעין נקובה: "רוב שנות הלימוד שלי היו כאן באזור הזה. לשמחתנו בנו עבור הילדים שלנו בית ספר חדש. אני צריך לדאוג להם לשטחים ציבוריים שימשיכו לגור פה, לחינוך טוב, לשמור על האזור, לשמור על היחסים. יש לנו מקום נפלא, זה לא כמו בכל הארץ. זה שונה לגמרי".
בסרט, שעמד כאמור בסימן הצדעה לדור המייסדים, דיברה גם גל מרדכי ממסילת ציון, כנציגת הדור הצעיר, דור ההמשך: "אנחנו משפחה. אנחנו מחוברים גם לטבע וגם לעצמנו וגם אחד לשני, ובעצם החיבור הזה נותן את ההעדפה למטה יהודה להיות המקום הראשון לגור בו".
"זה סרט מאוד מרגש שחיבר אותי ורבים נוספים בקהל לילדות בלתי נשכחת", אמר השבוע ראש המועצה משה דדון. "הסרט מחבר בין עבר להווה ומבטא תחושות של שייכות והמשכיות. מטה יהודה גאה בדור המייסדים שלה ותמשיך להצדיע להם ולהעניק להם חום ואהבה כהוקרה על תרומתם האדירה לפיתוח יישובי המועצה".
את הסרט הפיקו ליאורה שילמן וגילי אהרוני. ניתן לצפות בסרט באתר האינטרנט של המועצה www.m-yehuda.org.il ובעמוד הפייסבוק של המועצה 'מטה יהודה'.