"וידבר העם באלהים ובמשה: למה העליתנו ממצרים למות במדבר? כי אין לחם ואים מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר, כ"א, 5).

מה היה חסר להם עד שטענו כי אין להם מים ולחם, הרי באותו משפט הם מודים "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"? היה "לחם", אבל "קלוקל", מלשון קל לעיכול, מפני שהיה נבלע באיברים. חיים מופלאים, נטולי כל עול - הן כלכלי והן ביטחוני, בגוננות מלאה והיקפית של ענני הכבוד, והם התלוננו. על מה?

מסביר רבי שמשון רפאל הירש, כי ה' כה הגן עליהם, עד שהם לא הרגישו כלל בנס המופלא, שבלכתם במדבר צחיח, שורץ נחשים. חייהם היו מתנהלים על מי מנוחות, כמו באחוזה מפוארת ומוקפת נחלים. הם קיבלו הכול ללא עמל, והשגרה נראתה להם כחסרת עניין, מפני שהם הפסיקו להתפעל מן הנסים שהתרחשו עמם בכל רגע. 

לפיכך, שילח ה' בהם את הנחשים. לא הייתה זו כמכת הערוב, שבה הביא הקדוש ברוך הוא חיות ממקומות אחרים, אלא ה' רק הסיר את הרסן מן הנחשים שבקרבם הם התהלכו זה שנים, והם עשו מה שהיו עושים לכל מי שהיה עובר במדבר, כפי שלימים העיד משה רבנו לפני מותו "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב" (דברים, ח', 15).

הייתה זו תזכורת כואבת לכך שטוב ממושך אינו שגרה, אלא רצוף נסים בכל רגע, בחסדי ה' יתברך.

מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ט, תמוז תשע"ב, עמ' 91.

סרטון קצר לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך

https://m.youtube.com/watch?feature=youtu.be&v=4HcVWEplsLE

שיר לפרשה מאת רפי ביטון: "אחות גדולה"

https://youtu.be/Ws0ZBnaR_F8