בהלכה הקודמת ביארנו, ששלהבת הנר הבוערת בשבת, אסורה בטלטול באופן מוחלט. ומחמת השלהבת, גם כל הבסיס של השלהבת, שהוא כוסות הזכוכית, או המגש שתחתיהם, וכל כיוצא בזה, הכל אסור בטלטול בשבת. ואפילו לאחר שיכבו הנרות, אסור לטלטל את הכלי שתחתיהם בשבת, משום שהזמן הקובע לענין איסור מוקצה, הוא זמן "בין השמשות" בכניסת השבת, . והבאנו שכן פסק מרן השלחן ערוך (באורח חיים סימן רעט).
ועתה נדון, מה הדין כאשר אדם עשה "תנאי" מפורש, שלפני כניסת השבת אמר: "הריני מתנה, שלאחר שיכבו הנרות, יהיה מותר לי לטלטל את הכלים שתחתיהם", האם תנאי זה מועיל מצד ההלכה או לא?
ואמנם נחלקו רבותינו הראשונים בדבר. שלדעת הרמב"ן והר"ן והרשב"א, אם עשו "תנאי" מפורש לפני כניסת השבת, שלאחר שיכבו הנרות יהיה מותר לטלטל את ה"הבסיס" שלהן, כלומר, המגש או הכוסות וכדומה, הרי שמיד לאחר שיכבו הנרות מותר לטלטל את הכלים הללו. וכדבריהם פסק מרן השלחן ערוך (סימן רעט ס"ד).
אבל התוספות והאור זרוע כתבו שתנאי כזה אינו מועיל כלל. וכן פסק הרמ"א בהגהת השלחן ערוך. (וטעמי הראשונים בזה, מבוארים במקורותיהם).
ולמעשה, הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, פוסקים בזה להקל, וכל שעשו תנאי מפורש קודם כניסת השבת, שיהיה מותר אחר כך לטלטל את הכלים, התנאי מועיל. אבל למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, (שהולכים תמיד לפי הוראות הרמ"א), אין להקל בדבר. וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה (ח"א עמוד רנט).
אולם יש להוסיף, שגם למנהג האשכנזים, אם עשו תנאי שיוכלו לטלטל אחר כך את הכלים, מותרים לעשות כן כאשר הטלטול הוא "לצורך גופו או מקומו", כלומר, כשיש צורך להעביר את הכלים שלא יקרה להם דבר לא טוב, או מפני שצריכים את מקומם. ורק שלא לצורך כזה עליהם להחמיר. (חזון עובדיה ח"א עמוד רסא).
והתנאי לענין זה, מועיל לעשותו פעם אחת בכל שנה לכל שבתות השנה. ובשו"ת פלא יועץ (סימן יב) כתב, שמנהג אנשי ביתו לעשות תנאי זה בכל שבת "תשובה", שקודם יום הכפורים.
ולסיכום: מי שהתנה בפירוש, שיוכל לטלטל את הכלים שתחת הנרות לאחר שיכבו הנרות, תנאי זה מועיל לו. ולמנהג האשכנזים, יש להחמיר שלא יסמכו על התנאי, אלא כאשר מטלטלים את הכלים "לצורך גופם או מקומם", כלומר, שלא יתקלקלו או שיש צורך במקום שהם מונחים עליו. ודי בתנאי פעם אחת בשנה לכל שבתותיה.