"סטטוס ארוך. מתחיל עצוב ומסתיים אופטימי
אתמול הסתיימה השבעה של סבתי אסתר ססיל שטרית ז"ל. בכך, סבתא מצטרפת לרשימה ארוכה-ארוכה של אותם "מייסדי בית שמש" ההולכים לעולמם ושמם מוזכר בעמודים האחרונים של העיתונות המקומית. הרשימה מתארכת מפאת גילם של אותם ילידי שנות העשרים והשלושים, וכל כמה ימים מצטרף מייסד נוסף לרשימה.
האבל הוא נורא, האובדן הוא קשה, אך הוא מהווה גם הזדמנות. הזדמנות שנכיר ונוקיר ובעיקר, שנכנס לפרופורציות.
הדור שלנו אוהב להתבכיין. הבתים כאן יקרים, יוקר המחיה בשמיים, קשה למצוא עבודה, ועוד כל מיני רעות וחולות שהולידו מחאות, הפגנות ואינספור סטטוסים זועמים. אבל כשאני חושב על סבא וסבתא שלי, ועל הדברים שהם התמודדו איתם כשהם היו בגיל שלי, אני מבין שמצבנו טוב. טוב מאוד אפילו.
סבא וסבתא החליטו ב-1961 לארוז מזוודה קטנה ושבעה ילדים, לוותר על עסק משגשג, להיפרד מההורים (אביו של סבי נפטר משברון לב זמן קצר לאחר העזיבה), וללכת אל הלא-נודע. הכול בשם הציונות. אף אחד לא כפה עליהם. אף אחד לא גירש אותם. כך הם עזבו את הכול והתחילו מאפס. בגלל חלום.
והם לא היו לבד. מאות אלפים יצאו למסע דומה. הם הקימו את בית שמש וקריית גת, נטעו יתד בירוחם ובמצפה רמון, במעלות ובנצרת עלית. כך, הם הבטיחו שמדינת ישראל הצעירה תשמור על השטחים הרבים ששחררה במלחמת העצמאות.
כאב להם מאוד שהממסד התייחס אליהם כיהודים סוג ב', היה להם קשה להתרגל לשפה חדשה, תרבות זרה ומנהגים אחרים, אבל רק מעטים נשברו וירדו מהארץ. הרוב נשאר. נשאר, והצליח לשנות את המציאות.
גם אנחנו סובלים מקשיים רבים. מדינת ישראל ניצבת כיום בפני אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים לא פשוטים בכלל, אבל אי אפשר בכלל להשוות. מצבנו לאין שיעור הרבה יותר טוב!
מואיז, אשר, משה ולביא אשר לבית שטרית
את הזיכרונות הטובים שיש לי מסבתא שלי אני חולק עם משפחתי. הייתה לי סבתא מיוחדת, היא דאגה שתהיה לי ילדות מאושרת ואני אתגעגע אליה כל חיי. המסקנות הלאומיות המתבקשות לעומת זאת, צריכות להיאמר בקול: מצבנו טוב, אפשר להתבכיין פחות.
צירפתי שתי תמונות, בתמונה אחת סבתי ז"ל , אבי, וסבי שיבדל"א ביום החתונה שלי.
התמונה השנייה צולמה לפני שנה ואפשר לראות בה 5 דורות של שלושה אשר ושני משה:
בני, לביא אשר שטרית.
אני, משה שטרית.
אבי, אשר שטרית.
סבי, משה (מואיז) שטרית.
וסבא רבה, מסעוד (אשר) שטרית ז"ל.
שנפגש רק בשמחות!"