מאת: טליה אשכנזי
אליס ביטון נולדה וגדלה בעיירה שנקראת 'סקורה' ובעלה משה בא מכפר קטן ליד ווזאזאת. ווזאזאת הייתה עיר מחוז באזור האטלס הגבוה, וסקורה הייתה עיירה סגורה. לשכונות הסגורות הללו קראו "מלח" והן היו שכונות סגורות שבהן גרו אך ורק יהודים. היהודים במרוקו בידלו את עצמם משאר התושבים בערים הגדולות או בכפרים בהם חיו, ובחרו לגור במעיין גטאות.
איך הכרתם אחד את השנייה?
"הרב שהיה בעיר שלנו", מספרת אליס, "הביא אותו לאבא שלי ואמר לו, "אני רוצה בשביל ביטון את הבת שלך", ואני בכלל הייתי בסך הכל ילדה בת 12. אבא שלי לא רצה, ואמר לו שאני עדין ילדה קטנה. בימים ההם זה היה הגיל שחיתנו את הבנות, זה לא היה משהו יוצא דופן. אז הוא הודיע לאבי שהוא יחכה לי. הוא חיכה שנה, ובשום אופן לא רצה אף אחת אחרת, וכשחזר נישאנו אחרי חודש. הוא היה כבר בן 25.
אבל יש סיפור מצחיק. כשהוא היה בדרך אליי לבקש את ידי בפעם השנייה, היה ביטון אחר שגם הוא היה בדרך אל אבי לבקש את ידי, ולמרבה הצחוק גם הוא הגיע לכאן וגר בבית שמש. הם נפגשו בדרך, ובעלי שאל אותו לאן הוא נוסע, אז הוא סיפר לו שהוא בדרך אל אבי לבקש את ידי, בעלי החליט להרחיק את הסכנה ולקח אותו בג'יפ שלו למקום רחוק בכדי שלא יגיע אליי. כשהוא הגיע אלינו בסוף חיכתה לו הפתעה".
באיזו שנה הגעתם לבית שמש?
"הגענו לבית שמש בשנת 1956.
הגעתי עם בעלי משה ז"ל, והייתי בהיריון עם בתי הגדולה, שולה. הגענו ישר מהאונייה היישר למעברה. אחרי תשעה חודשים שגרנו במעברה, עלינו לגור בשכונה הראשונה שהייתה אז חדשה, במשק עזר."
חוץ ממך, מי עוד מבני משפחתך הגיע לכאן?
"המשפחה שלי כולה נותרה במרוקו, בעלי הגיע עם אח שלו ואבא שלו. הם גרו בבית שמש גם. באותה תקופה בחרו שלא להעלות אנשים מבוגרים, רק צעירים, ובזכות הקשרים שהיו לבעלי עם אנשי הסוכנות והמוסד הוא יכול היה להביא גם את אביו שהיה כבר די מבוגר. אמו נפטרה כשהיה נער צעיר, אביו נישא שוב לאישה אחרת שגם היא הגיעה איתנו לכאן.
שמחנו מאד לעזוב את מרוקו ולעשות עלייה. היינו צעירים וציוניים. כשהגענו הנה והבנו שהחיים כאן לא כל כך קלים והיה קשה עם פרנסה, בעלי החליט שהוא רוצה לחזור חזרה למרוקו. כבר הייתה לנו את בתנו הבכורה, והוא החליט לשאול בעצת אבא שלי, שאמר לו שבשום פנים ואופן לא יעז לחזור לשם. כששאל את דעתי אמרתי לו בצורה נחרצת וברורה שאני לא חוזרת איתו למרוקו, הוא יכול לנסוע אבל לבד. זה מה ששכנע אותו יותר מכל, הוא אמר שלא יעזוב את אשתו ובתו לבד.
אחרי חודשים בודדים הוא החל לעבוד ברכבת. הוא עבד שם תקופה לא ארוכה ואחר כך פתח את המכולת היחידה והראשונה בתולדות העיר בית שמש, בשכונת משק עזר. ברוך השם, מאז באמת לא חיינו במצוקה ובעוני."
שמעון מסביר: "באופן יחסי לאחרים שהגיעו לארץ ממרוקו, אבא שלי הגיע כבעל אמצעים. הוא הצליח להיחלץ מהמעברה לאחר זמן קצר מאד יחסית לאחרים, להתבסס עם דירה ולפתוח עסק שמאחר שהיה ראשון ויחיד מסוגו בעיר גם שגשג מהר מאד. אבל היה בו גם הפן הפוליטיקאי. באותם ימים תנועת מפא"י הייתה בשלטון, אבא שלי ידע להשתלב בה ולהיות פוליטיקאי טוב. הוא היה בקשר טוב מאד עם בכירי התנועה, הוא היה מן "סאלח שבתי" כזה, והוא למעשה הצליח לעבוד על כולם, הם חשבו שהוא מפא"יניק, כשלמעשה הוא לא היה מפא"יניק בדעתו. הוא קיבל מהם את כל העזרה והתמיכה לה נזקק, אבל הוא מעולם לא הצביע עבורם".
"אנחנו אף פעם לא הצבענו למפא"י", מספרת אליס, "בעלי אמר להם שאנחנו מצביעים להם אבל אנחנו תמיד הצבענו לתנועת "המזרחי", זאת למרות שבעלי היה יושב איתם בישיבות ועוזר להם בבחירות, כולם היו בטוחים שהוא תומך אמיתי שלהם, אבל אבא שלי אסר עלינו להצביע לחילונים".
"בעלי ז"ל התנדב שנים רבות בחברה 'קדישא'. הוא עזר להם בעיקר בנושא הכספים, וניהל אותם שנים רבות. הוא היה פעיל פוליטי שעזר לרבים מתושבי העיר.
"אחד הדברים חשובים ביותר שהוא עשה, הוא הביא לעיר את הרב בוסקילה בשנת 1982, שהפך אחר כך להיות הרב הראשי של העיר. הייתה לו השפעה פוליטית רבה".
כמה ילדים יש לך?
"יש לי 13 ילדים, 5 בנים ו- 8 בנות. את בתי הראשונה אבדתי עוד במרוקו, היא נפטרה, וכאן גנבו לי ילדה שהייתה בגיל 6 חודשים בשנת 1960 או 1961. היו לי כבר שלוש בנות ואת שמעון הרביעי, ואחריו באה עוד בת. הגענו לבית החולים 'שערי צדק' הישן, כי היא הייתה חולה, ובגלל שהיו לי בבית ילדים קטנים לא יכולתי להישאר לידה כל הזמן, הלכתי וחזרתי כל יום. יום אחד אמרתי לבעלי שכדאי שניסע להביא את הילדה חזרה הביתה, כשהגענו גילינו שהיא איננה, שאלנו איפה היא והרופאים אמרו לנו שהיא נפטרה. לא נתנו לנו תעודת פטירה וגם לא הסכימו לתת לנו את הגופה שלה לקבורה, אמרו שהם קוברים אותה. אין לי בכלל ספק שהם לקחו אותה לאימוץ במשפחה ללא ילדים, כמו שעשו להרבה ממשפחות העולים החדשים באותה תקופה.
יש לי היום כ-60 נכדים ויש לי כ-20 נינים".
איך היו החיים בבית שמש כשהגעתם ?
"היה קשה מאד כשבאנו, לא היה פשוט לעזוב את המשפחה והמקום שגדלנו בו לארץ חדשה. הקליטה לא הייתה פשוטה, וכשהסתדרנו עם בית ועם פרנסה אז החיים הפכו להיות יותר קלים.
היחסים בין השכנים היו יחסים מצוינים, כמו משפחה אחת גדולה, אחד דאג לשני, הילדים של כולם גדלו יחד, היו אנשים מאד טובים. בעלי ז"ל שהיה בעלים של המכולת זכה לעזור להרבה מאד משפחות שלא היה להן כסף לקנות אוכל, הוא רשם והם שילמו כשהיה להם.
לאחר כמה שנים עברנו משכונת משק עזר לשכונה של מגן דוד. התגוררנו שם כמה שנים ואחר כך עברנו לגור בשכונת זולוטוב, והיינו הדיירים הראשונים בבניין. הדירה אומנם לא הייתה גדולה ונאלצנו לקנות את הדירה הצמודה, אבל לא בלי קשיים. חברת 'עמידר' סירבה למכור לנו את הדירה הזאת, ולפני כן גרה שם מישהי ששיקרה אותנו ואמרה שהיא קנתה כבר את הדירה. כבר היו לי 13 ילדים וחיינו בדירה צפופה בגודל של 70 מ"ר. בלית ברירה בסוף שברנו את הקיר המשותף לדירה, שהייתה ריקה מדיירים ול'עמידר' לא הייתה ברירה ואפשרו לנו לרכוש גם את הדירה הזאת. אם לא הייתי פולשת אליה לא היו מאפשרים לי לרכוש אותה".
לפני יותר מעשר שנים רכש שמעון בנה קרקע לבנייה ביישוב חשמונאים על פי בקשת אביו. הקרקעות אז ניקנו מערבים שהיו בעלי הקרקע. שמעון בנה בית גדול מאד, ואביו הספיק להתגורר שם 3 שנים בלבד לפני שנפטר.
טוב לך בחשמונאים, לא חסרה לך בית שמש?
"מאד מאד טוב לי שם. יש לי המון חברות, ואני מבלה מידי יום במועדון של היישוב. אני מתגעגעת לבית שמש, אבל אני באה הרבה מאד לחברות שלי בעיר, ויש לי כאן גם ילדים ונכדים".
מה ההבדל בעיניך בין בית שמש שלפני 30 שנה לבין היום?
"אז בית שמש הייתה עיר קטנה מאד, כולם הכירו את כולם. היום בית שמש גדלה מאד, לא מכירים יותר את השכנים. כל השכנים התחלפו. פעם שמרו התושבים על העיר מאד, היום לאף אחד לא אכפת".
כמה מילדיך עדין גרים בבית שמש היום?
"שולה, חגית, יפה ושלמה נשארו לגור כאן. השאר כל אחד גר במקום אחר. איתי בבית גרים שני בנים, אחד נשוי ואחד גרוש. לכל אחד מאיתנו יש יחידת דיור משלו".
ובחגים ובשבתות איך אתם נפגשים?
"דבר ראשון, כל יום מישהו אחר מהילדים ישן איתי, ובשבתות או שמתארחים אצלי או שאני מתארחת אצלם. בחגים, בא בכל פעם מישהו אחר או כמה יחד. עכשיו זה יותר קשה. כי לחלק כבר יש ילדים נשואים ונכדים משלהם. אבל כולם מבקרים אותי כל הזמן.
בשבוע שעבר עשיתי מסיבת הודיה וכולם הגיעו עם הילדים, הנכדים והנינים. זה קשה מאד להזמין את כולם לשבת יחד".