"אמי"ת דביר בפולין – יומן מסע – היום הראשון
הטיסה מהארץ נחתה בשלום בשדה התעופה של וורשה ותלמידי י"ב מאמי"ת דביר יצאו למזג אוויר קייצי וחם. שום דבר בשמש הנעימה ובשדות המוריקים לא יכול היה להכין אותם לחוויות של המשך היום.
תחילה ביקרו תלמידי המשלחת בבית העלמין העתיק בוורשה. שם התוודעו לסיפוריהם של הנציב מוולוז'ין, ר' חיים מבריסק, ואחרים. הם הגיעו גם לקבר בו הסתתר אברהם כרמי, אותו פגשו בשבוע שעבר, בהרצאה שהעביר להם בבית הספר.
לאחר מכן המשיכה המשלחת לאומשלגפלאץ, היא כיכר השילוחים בגטו וורשה ולמסלול הגבורה, שם למדו על דמויות מרתקות כמו יאנוש קורצ'אק, הרב ניסנבוים, מרדכי אנילביץ', פרומקה פלטניצקה הקשרית ואחרים. הם ביקרו בבונקר ההרוס במילא 18 שם התחיל והסתיים מרד גטו וורשה, וסיימו באנדרטת רפפורט.
אבל שיא היום הגיע דווקא בלודז', מרחק 150 ק"מ מוורשה. בתחנת רדגסט, ממנה שולחו יהודי לודז' להשמדה, עומד קרון ריק, בן יותר מ 70 ששימש בתקופת השואה להובלת יהודים אל ההשמדה.
כך סיכם תלמיד את החוויה שעברו תלמידי המשלחת של אמי"ת דביר בקרון:
"התיישבנו בתוך הקרון 70 איש. היה צפוף, מחניק ולא נעים. ואז הבנתי שממש בקרון הזה עמדו 120 איש: גברים ונשים, זקנים וטף לא במשך כמה דקות, אלא במשך ימים ארוכים. בחום ובקור, ביום ובלילה, בלי שהם יודעים לאן הם נוסעים, בלי יכולת ללכת לשירותים, בלי מים ובלי אוכל. הבנתי את גודל הזוועה".
המדריך התחיל לשיר "והיא שעמדה", כמה תלמידים ניגנו בגיטרה ובחלילית, ומשם השירה קלחה: "אני מאמין", "גם כי אלך בגיא צלמוות", "רחם" ו"עם ישראל חי". התלמידים הלכו מהקרון לכיוון האוטובוסים בשירה אדירה. הבנו משהו מהזוועה שהתחוללה שם" תיאר תלמיד אחר, "אבל היהודים ידעו אז, ואנחנו יודעים זאת עכשיו: עם ישראל חי!"
