אוזני המן? מגילה? תחפושות? בלגן? שיכורים?

לי היא מזכירה דווקא את הפור.

כן, כן, הפור! הגורל, ההגרלה...

עשינו הגרלה, כמה משפחות של חברים. כל משפחה כתבה במה היא זקוקה לעצה ומשפחה אחרת צריכה לעזור לה בעניין. למשל, משפחת סודרי צריכה לדעת איך לסדר את הבית, אז משפחת פרפקט צריכה לכתוב לה עצות איך לעשות את זה, או שמשפחת שחורי צריכה לדעת איך להלבין את הכביסה, אז משפחת לבני צריכה לסייע בתחום.

חשבתי, מה כבר יכול להיות? יבקשו ממנו עצה שקשורה לילדים? איך להשכיב את הילדים לישון בלי שהם הולכים מכות? איך לשלב קריירה והורות? איך לעבוד בשש עבודות במקביל? נו, איך נגיד, בלי עין הרע, כן? אני שוחה בכל הנ"ל...

אבל לא. הם היו חייבים לבקש מאתנו דווקא עצה אחרת.

איך לגרום לילדים להכין שיעורי בית.

איך לגרום לילדים להכין שיעורי בית????

איך, באמת....???

אז ככה. יש לי התוודות. אין לי מושג מה שיעורי הבית של הבן שלי, באיזה מקצוע, ואם בכלל יש לו. לשאלה 'האם יש לך שיעורי בית?' תינתן תמיד [באופן מפתיע, אך לפחות עקבי], התשובה 'לא'.

מדוע אינני לוחצת?

החיים בנויים על טראומות אישיות, כך אני נוטה להאמין. אנשים שההורים עשו להם יותר מידי גבולות נותנים לילדים לפרוק כל עול, אנשים שההורים שלהם התקמצנו הופכים בזבזנים, אנשים שהמשפחה שלהם הייתה מפורדת וחסרת קשר דואגים להיפגש בכל הזדמנות. אנשים שהכריחו אותם תמיד להכין שיעורי בית....

כשהייתי זעטוטנת בכיתה א', זה היה עוד כשחזרו מבית הספר בשעה שפויה. היינו חוזרים באחת וחצי בצהרים, בימים המאוחרים. בדרך כלל בשתיים עשרה. הייתי אוכלת צהרים ואז, אני זוכרת שאמא שלי הכריחה אותי לשבת להכין שיעורי בית עד הלילה. ממש עד שהלכתי לישון. לא ראיתי חברות, לא ראיתי טלוויזיה, לא שחקתי. מהגן עליתי לכיתה א' בכל מובן המילה. והשיעורים כאילו לא הסתיימו לעולם. המורה שלי דאז, החליטה שכמות שיעורי הבית צריכה להיות מופרזת והזויה, וההורים שלי במקום להעיר לה ולכעוס עליה, הכריחו אותי לעמוד במטלות הלא-הגיוניות. בוודאי משום שאני בכורה, ככה זה. הכי מתסכל, הייתי יושבת משעה שתיים בערך ועד שמונה, כל הזמן עושה שיעורי בית ואפילו לא מסיימת אותם!!

סיימתי את כיתה א' בהצטיינות, כן? אבל למי אכפת? אפילו בעלי לא יודע!

אז כשהגעתי לכיתה ב' זה נגמר. ומאז כיתה ב' ועד כיתה י"ב אתם יכולים לתאר לעצמיכם שאני ושיעורי בית כבר לא היינו חברים כל כך טובים.

עם הבן שלי אני מעלימה עין. רוצה שיעשה, רוצה שלא יעשה ושייענש. אולי אני טועה, אבל כך אני עושה. אולי זה קיצוני, כי הוא בכל זאת רק בכיתה ב', אבל זה המצב.

ואז הפתק הזה. איך גורמים לילדים להכין שיעורי בית...

בהתחלה חשבתי לעצמי שאשאל חברים, אתייעץ. אשמע תשובות.

אבל במחשבה שניה זה לא משכנע.

ואז החלטתי לצאת עם הניסוי שלי.

שבוע שיעורי הבית!

הפוך הוא! כל השנה לא מכינים שיעורי בית ודווקא בחודש אדר כן!

זהו זה, השבוע הבן שלי יכין שיעורי בית, אם הוא רוצה ואם לא!!

איך?? אני לא יודעת. אגלה ביחד אתו. ואחרי שאגלה אוכל לספר, לשתף, ולתת עצות לאחרים.

ביום שני, הגיע אליו חבר ושכחתי לגמרי מעניין שיעורי הבית...

ביום שלישי, הוא חזר אמר שוב ושוב ש'אין שיעורי בית' וכשהתעקשתי וחזרתי גם אני על עצמי, הוא הסביר שבגלל תקנון פורים אסור היה למורים לתת שיעורי בית היום.

ביום רביעי,  לא היה נוכח בחלק מהשיעורים, אבל מסתבר שהיה דף עבודה לשיעורי בית על פורים. "לך לשכנים ותבקש את הדף", אמרתי לו, "תצלם אותו בבית ותחזיר להם", אז הוא הלך. הוא חזר מאושר, עם חיוך מאוזן לאוזן והראה לי את הדף. דף פרסומת של הפנינג פורים!

"זה לא דף של שיעורי בית!", אמרתי, "ביקשתי מהשכנים את הדף שקיבלו היום בבית ספר וזה מה שהביאו לי", הוא אמר בהתגוננות.

למחרת קיבלתי הודעה מהמורה שהבן שלי שכח 'במקרה' את מחברת פורים בבית... גם כן דרך להתמודד עם אי הכנת שיעורי בית.

ביום שאחרי זה כבר התחלתי לאיים, אז הוא התחיל לבכות. לי אישית לא היה אכפת שיבכה, אבל בכל הבניין, ובכל השכונה כבר שמעו את הבכי הזה ובאיזה שלב זה התחיל להיות מעצבן.

חוץ מזה שבמקביל הוא גם התחיל לשכוח בבית הספר את החוברות שבהם היו שיעורי בבית, ובבית את אלו שהיה צריך להביא לבית הספר עם שיעורי הבית מוכנים.

אמרתי לו שאם לא יכין שיעורי בית אז לא אקנה לו אביזרים לתחפושת! ואז הוא מיהר והכין הכול... כן, אתם חושבים?

הלוואי.

לא. הוא לא הכין כלום. "אז אל תקני, אני אקנה מהכסף שלי", הוא אמר בביטחון. לאחר שבוע שכזה החלטתי לשחרר. כנראה שלכל ילד מתאימה השיטה שלו, ואם עד עכשיו הוא הסתדר איכשהו בבית הספר בלי להכין שיעורי בית אף פעם [הוא כבר בכיתה ב'], כנראה שהוא והמורים שלו איכשהו מסתדרים ביניהם, ואולי הגיע הזמן שאתן להם להמשיך להסתדר בלי להתערב...

אז נהפוך הוא?

נו טוב, לא.

לא במקרה הזה...