בחלקם, כמובן אני מעורבת, בחלקם צופה מן הצד, ואת חלקם שמעתי ממקור ראשון .

האם ייתכנו חיים ללא וואסטאפ?

במשך כמה שנים שרדה ליטל [שם בדוי], ללא הוואסטאפ והאינטרנט בפלאפון. הפלאפון שימש כפי שהיה בעבר, עבור שיחות. ולמה, בכלל לא להשתמש בוואסטאפ ובאינטרנט, שאלתי? היא ענתה: "ברגע שמקבלים הודעה צריך לבדוק מה קורה, אז הבחירה היא לא לקבל. זה משהו שדורש אותי כל הזמן. לא רוצה לראות מילים של העבודה כל הזמן, יש לי חיים בנוסף!".

ומסתבר, שאפשר לחיות יפה מאוד גם בלי כל קידומי הטכנולוגיה.

עד שיום אחד אחותה חזרה מחו"ל לבדה, ולא הייתה כל דרך לתקשר אתה. הדרך היחידה הייתה דרך וואסטאפ של חברה. מאז, ולאחר מחשבה, החליטה ליטל להוסיף את הוואסטאפ לפלאפון שלה, אבל את המיילים של העבודה היא עדיין לא מקבלת אל הפלאפון!! [אולי נאמץ?]

לילדים יש פלאפונים ללא וואסטאפ. שיוכלו לזכור לשאול אחד את השני 'ווואס אפ?' לא רק בהודעות.

להוריד את המחיר 

ישבתי בג'ו. נכנסה לשם אישה מבוגרת והזמינה סלט, סנדוויץ' וקפה גדול. אני חייבת להודות שהיה לזה ריח נפלא. בסוף, כשסיימה היא ביקשה לשלם. היא קיבלה חשבון. עיניה כמעט יצאו מחוריהן. "76 שקלים?!", היא הזדעקה,

"כן", ענתה לה המלצרית בנימוס והתחילה להסביר מדוע. "מה, כאן זה לא קופיקס?", היא שאלה, "הייתי בטוחה שזה קופיקס", [אני במאית, לפחות הייתה מתייעצת איתי מראש איך להגיד את המשפט הזה בצורה שתשמע אמינה, באמת, הייתי מביימת אותה]. "לא, כאן זה ג'ו", ענתה המלצרית בסבלנות. "חשבתי שכל דבר עולה חמש שקל בגלל שזה קופיקס".

"אבל כאן זה גו', אין מה לעשות", אמרה לה המלצרית באדיבות עם חיוך ענק, חן חן לה על הסבלנות.

"אז אין מה לעשות?"

"אין מה לעשות"

"אולי יש מה לעשות?", שאלה האישה בתקווה, "להוריד קצת, לעשות משהו..."

המלצרית חייכה. "לא. אין". "אבל אני התבלבלתי. לא ראיתי בחוץ שזה לא קופיקס", נאנחה האישה ושלמה מלוא התשלום. אחרי שהיא יצאה הייתי חייבת לצאת החוצה ולבדוק. השלט של ג'ו ענקי. אין מצב לפספס אותו. יפה למלצרית שלא נשברה באמצע, המבטים של האישה היו ממש מעוררי רחמים.

גם לבריסטה יש מה לומר!!

ישבתי המון שעות בג'ו. כתבתי טורים לשמשנט, סיפורים קצרים ועוד ועוד. אכלתי ארוחת בוקר, שתיתי קפה, ואז ביקשתי עוד קפה.

אין כאן עומס אז לא צריך לסלק אותה, ובכל זאת, כל הסיטואציה קצת הזויה, אז מה אומרים לאישה המוזרה הזאת שמתנחלת לה בבית הקפה כל כך הרבה זמן כאילו זה הבית שלה, ואיך היא תגיב? ובכלל, איך מעבירים מסר כלשהו מבלי לדבר [ישירות מהבריסטה - כלומר ההוא שמכין את הקפה - אליי].

ובכן, תשובה לכל שאלה, הלא כן?

קיבלתי כוס קפה  מיוחדת עם הקדשה אישית...

ותגובתי: במשך כמה שניות לא יכולתי להפסיק לצחוק.

נראה שהבריסטה עשה לשנינו את היום.

נ.ב. אם לא די בכך, כשצלמתי את הכוס המלצרית חשבה שלגמרי יצאתי מדעתי, אז אמרתי לה "תיהני"!

 

מגנטים, סוללות וילד בן שמונה

הבן שלי, בן שמונה, החליט לערוך ניסוי משלו:  מה קורה כשמחברים כמה סוללות יחד ודוחסים אותן לקופסת גפרורים אחת, ואז מחברים לארבעה מגנטים ועוטפים בנייר? האם הן מפיקות חשמל? לא. האם מגנטיות? לא. האם הן עושות ניצוצות? תאורה? משהו מיוחד אחר?

ובכן, תוצאות הניסוי הן: המון בלגן בבית. קופסת גפרורים גזורה, והרבה נייר ומספרים מפוזרים בכל מקום.

"גם המדענים הכי גדולים לא הצליחו בהתחלה", הסביר לי הבן שלי כששאלתי אם הניסוי הצליח, "אבל אם הם היו מפסיקים לנסות הם אף פעם לא היו מצליחים".

"וואו", עמדתי נפעמת מולו, "מאיפה למדת את זה?", "את אמרת לי את זה, שכחת?", הוא שאל.

 

ניסוי של ילדה בת שלוש 

אנחנו כמה חברות שיושבות יחד בחוץ, הגדולים משחקים זה עם זה. מזג האוויר די נעים.

שירה [שם בדוי], יושבת ליד הבת שלה מיואשת. הבת שלה בת השלוש מכה ברצפה, צורחת, בוכה. מלאה בזעם. זה קורה כל הזמן, היא מספרת, והיא לא יודעת מה לעשות.

ואז נאלצת שירה ללכת אל הילד הגדול שרב עם חבר, להפריד בין הניצים.

"תסתכלו רגע על הבת שלי?", היא שואלת אותי ואת שאר החברות. בוודאי, למה לא?

היא רק הולכת והקטנה מפסיקה לבכות לגמרי. היא אפילו מחייכת, אבל בשנייה ששירה חוזרת היא מחדשת את הבכי בייתר עוז.

אז בני שלוש חמודים ויקרים, האם תוצאות הניסוי לא היו ברורות דיין? עד שאתם נאלצים לחזור עליו שוב ושוב יום אחרי יום שעה אחר שעה??