במהלך חייהם המשותפים, צוברים בני זוג, הן ביחד והן כל אחד לחוד, רכוש, ממון וזכויות שונות, למשל: בני הזוג רכשו נכסים כגון, דירה, חנות, בנו עסק משפחתי, וכן כאשר בני הזוג עובדים צוברים הם זכויות אישיות כגון פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות ועוד, אשר בעת הליך הגירושין עולה השאלה כיצד, אם בכלל, יש לחלקם ומה חלקו של כל אחד מבני הזוג בכל אחד מן הנידונים.

ההנחה היא, כי לכל אחד מבני הזוג ישנן זכויות מסוימות בצבירת הרכוש והממון, וכן בצבירת הזכויות השונות, לרבות זכויות פנסיוניות, קרנות השתלמות וכיוצא באלו.

כך למשל, אדם שעבד במשך שנים רבות, למד ופיתח קריירה מצליחה, לא יעלה על הדעת שינכס לעצמו את כל הזכויות בהצלחותיו, שכן בן/בת זוגו עמלו אף הם מאחורי הקלעים, ניהלו את משק הבית, עבדו לרווחתם של בני הזוג, טיפלו בילדים וכיוצא באלו, ולכן יש לזקוף זאת לזכותן ולתת להם חלק שווה בזכויות שצבר בן/בת זוגם.

אחד מן הנידונים בהליך הגירושין הוא, דירת המגורים של בני הזוג. באופן כללי במקרקעין, בהתאם לסעיף 37 לחוק המקרקעין, כאשר ישנו נכס השייך למספר בעלים, יכול כל אחד מן הבעלים, בכל זמן שירצה, לדרוש את פירוק השיתוף כדי לקבל שווה כסף לחלקו היחסי בנכס ואין הוא זקוק להסכמת שאר השותפים בנכס.

לעיתים, מי מבני הזוג מוותר על חלקו בנכס, כדי להביא את ההליך לסיומו, וכדי להתיר עצמו מכבלי הנישואין. הדבר נפוץ יותר במקרים בהם לבן הזוג ישנו בן זוג חדש, הדורש ממנו לסיים את ההליך על מנת לפתוח דף חדש בחייהם.

במקרים אחרים, בהם בני הזוג לא מגיעים להבנות ולהסכמים בנוגע לנכס, יעתור מי מהצדדים לבית המשפט בתביעה לפירוק שיתוף על מנת שזה יורה על מכירת הנכס וחלוקת תמורתו בין הצדדים.

מאחר והליך הגירושין מורכב מכמה הליכי משנה, בהם מחולקים כלל הנכסים והממון שצברו בני הזוג וכן נקבע תשלום המזונות וכיוצא באלו, חלוקת תמורתו של הנכס שבפירוק תהיה מושפעת מהליכים הללו.

כך למשל, יכול בית המשפט להורות שתמורת הדירה תשולם לבעל במלואה, ופיצויי הפיטורין של האישה, או הזכויות הפנסיוניות שלה יוותרו אצלה במלואם בתמורה. הליך זה נקרא איזון משאבים, והוא למעשה החלוקה הכללית שעושה בית המשפט בין כלל הנכסים והכספים שצברו בני הזוג.

דרך מקובלת נוספת היא שהבעל יוותר על חלקו בדירה, וזאת בתמורה לתשלום המזונות אותו הוא אמור לשלם לילדיו מדי חודש.

מנגד, יכולה האישה להגיש תביעה למדור ספציפי. מדור ספציפי הינו סעד אותו יכול לתת בית הדין הרבני בלבד, ומשמעותו הוא בקשת האישה להמשיך ולהתגורר באותה דירה בה חיו בני הזוג. מקורה של  תביעה זו הוא בהלכה היהודית, בהתאם לחיוב שמתחייב בו הבעל בעת הנישואין לדאוג למגורי אשתו, ואין הוא יכול להוציאה "מהנווה הטוב לנווה הרע". משמעות הדבר הוא,  שאם לבני הזוג ישנה דירת מגורים בבעלותם, ומכירת דירתם תביא למצב בו האישה תתגורר בשכירות, הרי שהבעל הוציאה מהנווה הטוב (דירה בבעלותה) לנווה הרע (דירה בשכירות), ולכן סעד זה נועד לטרפד רצונו של הבעל לפירוק שיתוף, שכן אם תתקבל תביעתה של האישה למדור ספציפי, הבעל לא יוכל לתבוע פירוק שיתוף ולא יקבל את חלקו היחסי בדירת המגורים.

הסעד "מדור ספציפי" מאפשרת בדרך כלל כאשר הבעל עוזב את הבית, או מבקש להתגרש ללא סיבה מוצדקת.

סעד זה ניתן כנגד מזונות האישה, והוא תקף עד לגירושין בפועל בין הצדדים, שהרי מרגע שהתגרשו הצדדים, הבעל לא מחויב יותר לדאוג למגורי אשתו. מהלך כזה הוא מהלך טקטי, אשר נועד בדרך כלל  להפעיל מכבש לחצים על הבעל על מנת שיזדרז לתת גט לאשתו ו"להיכנע" לדרישותיה. 

באשר לחלוקת הרכוש שהצטבר אצל בני הזוג, ואיזון המשאבים בין הצדדים, כידוע לרוב משקי הבית בישראל מצטברים חובות כגון משכנתא, הלוואות וכיוצ"ב , ומנגד מצטברים  לבני הזוג נכסים כגון: דירה, זכויות פנסיה, חסכונות, קופות גמל וכד'.

חלוקת הרכוש: החובות והזכויות יחולקו באופן שווה בין הצדדים. בעבר, היה מקובל כי בן זוג אשר טען לפיצוי מבן הזוג השני בגין עוולות שנעשו לו כמו אלימות, בגידה, התעמרות סירוב למתן, או קבלתו וככול שהדבר הוכח, בית המשפט בבואו לפסוק היה מתחשב בנתונים, אלו והיה מגיע לכלל מסקנה כי הרכוש יחולק שלא באופן שווה כך שהפיצוי יהיה אחוז מסוים מהרכוש שהצטבר. לדוגמה, הנפגע  היה מקבל 70% והפוגע היה מקבל 30%. כיום, הפסיקה האחידה היא כי הרכוש יחולק באופן שווה כאמור, וככול ולמי מהצדדים נגרם נזק כזה או אחר מבן הזוג, אזי רשאי הוא לתבוע בתביעה נזיקית את הצד שכנגד. כיום, התביעות הרווחות הן תביעות בגין סירוב למתן גט, והנזק הוא מניעת בן הזוג השני להינשא, ואובדן הזמן שבו נמנע מבן הזוג להינשא. תביעה זו מוגשת לבית המשפט  רק לאחר שבית הדין הרבני קבע כי בן הזוג זכאי למתן, או קבלת הגט.

בבואו להחליט, על פי רוב ינסה בית המשפט להגיע למצב בו בני הזוג לא יהיו תלויים אחד בשני. וכך לדוגמה , לצורך העניין נניח שבני הזוג נשואים 20 שנים ומאז נישואיהם צברו זכויות , נניח לצורך העניין  שבני הזוג עבדו 20 שנה כל אחד במקום עבודתו ובשכר דומה, או אז  קרוב לוודאי שבית המשפט יחליט כי כל צד  ישמור על זכויותיו וזכויות אלו יאוזנו באופן שכול צד נותר עם זכויות הפנסיה שלו. ככול ויש פערים שניתן להשלימם מחסכונות הצדדים או מכספים המגיעים לצד יאזן בית המשפט את הסכום ככול ויש צורך הסכום יהוון . העיקרון הוא לאחר תשלומי חובות הצדדים יחולק הרכוש באופן שווה בין הצדדים.

בהערת אגב נסביר, כי ככול ומגיע למי מבני הזוג מחצית מסכום הפנסיה של הצד שכנגד, הרי שהיא תשולם על ידי בן הזוג רק לאחר צאתו לפנסיה. מי שפרש לפנסיה מוקדמת יחויב בתשלום מיום צאתו לפנסיה גם, אם היא פנסיה מוקדמת.

ברצוני להדגיש, כי האמור בטור זה ובטורים אחרים הנכתבים על ידי, אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי. נבהיר כי הפרטים הללו הינם כוללניים. כל מקרה המגיע לידי עורך הדין נבדק לגופו של עניין ואין להסיק מתיק אחד לתיק אחר.

שבת שלום