ולכן, כשהגיע יום ראשון, כמו בכל יום ראשון, רצנו למתנ"ס 'מאירהוף' מצפים ומחכים, אלא שלא ידענו למה אנחנו מחכים.

הגשם החזק, נו טוב, אותו כבר צפינו. אבל את זה שהחניה תהיה ריקה?! זה היה דבר לא רגיל לחלוטין.

חנינו את הרכב ועלינו אל המדרגות המובילות אל הכניסה למתנ"ס. תוך רגעים ספורים הבנו היטב מדוע החניה הייתה ריקה. המעבר בין החניה למתנ"ס היה חסום!!

ומה עושים עכשיו? גשם חזק, כולנו רטובים, הקטנה שלי הולכת קצת יותר מהר [או לאט], מחילזון. בלית ברירה, נאלצנו ללכת חזרה אל החניה ואז את כל הדרך מסביב עד לכניסה למתנ"ס. הגענו רטובים וכעוסים. מה קורה כאן?

לשאלתי גיליתי שהולכים לבנות כאן מבנה חדש, אולי מרכז להתפתחות הילד, אבל מה עם התפתחות שאר הילדים שרוצים להמשיך ללכת לחוגים שלהם בינתיים? עוד כמה ימי ראשון עברו. השתדלנו לחנות בחניה של המתנ"ס וללכת מסביב, כדי לא לתפוס חניות של דיירי הבניינים הסמוכים, אבל הסיבוב נעשה מעיק וחסר טעם. במיוחד בימים בהם היה קור מלווה בגשמים, או חם מאוד [כן, גם זה קורה כאן באמצע החורף, מסתבר].

בדרך כלל אנחנו פוקדים את המתנ"ס רק בימי ראשון, אבל ביום שני האחרון נזכרנו בפעילות המתקיימת בו בכל ימי שני. 'שני משפחתי' הכולל ג'ימבורי מרווח, פעילויות יצירה, שעת סיפור ומשחקים בעלות של עשרה שקלים. העצלנות החלה להילחם ברצון לעשות טוב לילדים, הטוב ניצח הפעם.

שוב מצאתי עצמי בדרך לחנות בחניה של המתנ"ס וללכת את כל הסיבוב. אבל רגע לפני שחניתי שם נזכרתי בתמונת החניון הריק [איפה חנו שאר האנשים??], בעובדת קצב ההליכה של הבת שלי [שהתקדם בינתיים לקצב של צב], ובעצלות הטבעית. החלטתי שזה בדיוק הזמן לניסוי שלי: לחנות ברחוב הסיגלית שמול המתנ"ס. לא ניסוי מקורי במיוחד, אם לשפוט על פי כמות המכוניות שכבר חנו שם כשהגעתי. האמת היא, שהתפלאתי על העומס בחניה. הגעתי בזמן תחילת הפעילות ולא ציפיתי לכזה עומס. נאלצתי לחנות ממש בסוף הרחוב, בחניה-לא-חניה, בדוחק רב בין מכוניות שנצמדו זו לזו. בזמן שיצאתי מהרכב ועד שהתקדמתי לכיוון המתנ"ס הספקתי לראות עוד שלושה רכבים נכנסים לשם. סימנתי להם שאין חניה אבל הם התעקשו. ומה האלטרנטיבה? לחנות רחוק ולעשות את כל הסיבוב עם תינוק בעגלה ועוד שני פעוטות שצמודים אליהם?

כשחזרתי לרחוב סיגלית, כעבור שעתיים, נדהמתי לגלות את הבלגן ששרר בו. המוני שכנים, דיירים מבניינים שונים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים, עמדו למטה ונראו סוערים למדיי. כולם צעקו, נופפו עם הידיים. כמה מהם צעקו על נהגת עם ילד קטן ותינוק שזה עתה יצאה מן החניה. הם התווכחו בקולניות האם החניה שייכת להם בטאבו או לא. במילים אחרות: האם מבחינה חוקית מותר לה לחנות שם. כמובן שהיא טענה שכן והם טענו שלא, והשיחה [אם אפשר לקרוא כך לצעקות ששמעתי], לא התקדמה לשום מקום. אם היא הייתה יוצאת מהרכב, ובוודאי אם היה הנהג גבר צעיר, ייתכן שזה היה מגיע גם למכות, מי יודע. ראיתי עוד רכב שניסה לצאת ונחסם על ידי חלק מן השכנים שנעמדו לפניו. לקח זמן עד שנכנעו והסכימו לזוז. הנחתי שאותו הדבר יקרה גם איתי וחשבתי לרגע שאולי היה עדיף לוותר על הניסוי. קיוויתי שאצלח את היציאה בקרוב.

מצד אחד, מאוד הבנתי את האנשים המתגוררים ברחוב הזה ואת הזעם שלהם. הרי הם חוזרים מיום עבודה, עייפים ומותשים, רוצים לשתות קפה לקרוא עיתון, אולי לראות קצת טלוויזיה, אבל אין להם איפה לחנות! הם צריכים להתחיל לחפש חניה בכל מיני מקומות, לבזבז על זה זמן, ולבסוף לחנות על המדרכה, או הרחק מהבית שלהם. זה לא הגיוני!

השכנים אמרו שהם לא מוכנים בשום אופן לאפשר לאנשים לחנות בחניות שלהם! הם דיברו על אפשרות לשים שער אוטומטי בכניסה לחניון, או לחסום את החניות בברזלים. כך עשו אנשים ברחוב בן אליעזר, שמתמודדים עם בעיה דומה [אנשים שמגיעים לבריכה וחונים בחניות שלהם]. בתור אחת שגרה פעם בבן אליעזר לא יכולתי שלא להבין.

ומצד שני, חשבתי על עובדי המתנ"ס שבאים לכאן כל יום ומתמודדים תדיר עם בעיית החניה. ובעיקר, הבנתי את האנשים שפוקדים את המתנ"ס, ואני ביניהם. בימים חמים מאוד, או בימות גשמים, עם ילדים קטנים ועגלות, איך אפשר לחנות וללכת מסביב את כל העיקוף? מה אמורים לעשות אנשים שרשמו את הילדים שלהם לחוגים בתחילת השנה, מתוך ידיעה שיש חניה נוחה ונגישה, אבל באמצע השנה השתנה המצב לפתע והרי הם לא רוצים לבטל את החוגים רק בגלל שאין להם איפה לחנות... האם ייתכן שביום אחד בהיר סוגרים את המעבר בין החניה של המתנ"ס אל תוך המתנ"ס עצמו מבלי לאפשר כל אלטרנטיבה? ובכן מסתבר שבבית שמש הכול אפשרי!

נזכרתי בחניה שסגרו, בזמנו, ליד הרכבת מבלי לפתוח אלטרנטיבה, בבתי הספר שלא מספקים אפשרות סבירה לחניה וגורמים לאלו שאוספים את הילדים לחסום זה את זה ולסכן את הציבור או [במקרה הטוב] לחנות בחניות של דיירי הבניינים הקרובים.

האם מדובר בדפוס חוזר ברחבי בית שמש? האם ייתכן כי מחר בבוקר תקומו ותגלו כי החניה הפרטית מתחת לבית שלכם הפכה להיות חניה של השכנים בבניינים ליד בגלל שהוחלט לבנות מרכז קניות חדש בדיוק בתוך החניה שלהם ושהבניה תסתיים רק בעוד כמה שנים?

ימים יגידו, הרי מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון...

ובחזרה למציאות:

הבטתי בתפוסת החניון- מלאה ולמעלה מכך.

הבטתי ברכבים הנואשים שחנו- אחד על המדרכה, האחר צמוד לפח הזבל....

רציתי לצאת מהחניון, אך מולי עמדו שני רכבים שחסמו את הכניסה. אני לא יודעת אם בכוונה, כמחאה, או שפשוט ניסו להכנס ולא הבינו שהמקום שהותרתי להם למעבר היה די והותר.

ניצלתי את הרגע כדי לצלם את הרכב שעמד, כאמור, על המדרכה.

דבר אליי בפרחים? ברחוב של הפרח סיגלית צריך לדבר בצילומים...

כי מייד אחרי שצלמתי שני הרכבים התחילו לנסוע...

הנהג שחסם לי את המעבר פתח את החלון ופנה אליי בכעס "למה את מצלמת הרכב שלי? ומה פתאום את מצלמת את הרכב שחנה על המדרכה? עכשיו הוא יקבל דו"ח!" לא חשוב כמה הסברתי לו שאני לא מהעירייה ולא מהמשטרה ושלא צלמתי את מספר הרישוי של הרכב ולא שום פרטים מזהים אחרים, הוא המשיך בשלו ולבסוף איחל לי "תהיי בריאה גברת!" "תודה רבה!" אמרתי בשמחה. אז גם העלתי למודעות את הבעיה של אנשי רחוב סיגלית ושל באי מתנ"ס מאירהוף, וגם, על הדרך, עוד קיבלתי איחול מרגש לבריאות איתנה, איזה יום יפה!