מצד שני הנהיגה היא חיינו, הלא כן? ומטבע הישראלי הממוצע שיתלונן כאשר הרכב לא מתניע, וגם כאשר הרכב כן מתניע, שאם לא כן לא הייתי ראויה לתואר 'ישראלית'...

אז מה לעשות כדי לגרום לאיסוף הילדים להיות מעניין יותר? כל יום, אני חוזרת מהעבודה, בעיניים טרוטות מחוסר שינה, מתניעה את הרכב ונוסעת לגן. כל יום הילדה לא רוצה לחזור הביתה בלי חבר, או חברה והוויכוח בשיאו [היום גיל ההתבגרות מתחיל בגיל שלוש, הלא כן?]. אחר כך, אני נוסעת לבית הספר, הסיפור הרגיל, אין חניה, עומדים באמצע הכביש, צופרים לך, אתה צופר בחזרה, מקללים אותך, אתה מקלל בחזרה, מחכה שעה לילד שיועיל בטובו לצאת מהשער, והוא תקוע באמצע שיחה עם חברים על הנושא הכי מעניין של היום, משהו בין איך להכניס גול עם הגב לשער, או אם הוא יצירתי יותר, איך לטפס על השער בלי שהוא יישבר, ובלי שיתפסו אותו עושה את זה.

מה עושים כדי שהילד ייצא מהר יותר? רוב ההורים צופרים וצופרים וערבוב הצופרים נשמע איום ונורא ומחריד, ומזכיר לי באופן אישי, את התקיעה בסוף ראש השנה, כשלבעל התוקע כבר אין כוח לנשוף ואומרים לו לנסות שוב ושוב, ומה שיוצא מזכיר יותר הזעקה של כניסה למקלטים מאשר רגע של רוממות רוח. לא. זה לא הסטייל שלי.

אז אני החלטתי: פוללל ווליום מוסיקה, חלונות פתוחים, שיר קבוע שמתנגן ברקע והילד יודע בדיוק מתי לצאת. טוב, יש לזה גם חסרונות, כן? כל בית הספר יוצא אתו לראות מי ומה קורה. כבר פיתחתי לי עדת מעריצות בדמות שלוש בנות בגילאים שונים, שבכל יום עומדות בכיכר שלפני בית הספר, מצביעות על הרכב שלי וצועקות: "הנה הזאתי עם המוסיקה", שייהנו. דווקא בשבוע שעבר כשלא הפעלתי מוסיקה [כי הייתה לי טרמפיסטית...], הן הביאו חברה וצעקו לה "הנה הזאתי עם המוסיקה, נשבעות לך", אבל לא הייתה שום מוסיקה.

טוב, אז עליתי על דרך אחת להפוך את האיסוף למעניין יותר [אל תגנבו לי את הרעיון!], אבל מה עוד?

החלטתי לצאת במבצע.

מה יקרה אם אגנוב בכיכרות, אחתוך נהגים, אסע מהר, אחסום את התנועה ואקלל? והתשובה: לא יקרה כלום... אבל מה יקרה, נניח, אם לא אחתוך אמתין בכיכרות, אחנה יפה את הרכב ואפנה בנימוס אל שאר הנהגים? את זה החלטתי לנסות.

עצור.

ותן זכות קדימה.

לאנשים, לנימוסים, לשאר התרבויות [חוץ מהישראלית]...

הניסוי החל באיסוף הבן שלי מבית הספר.

היה פקק, כרגיל, בגלל נהגים שעוצרים באמצע הכיכר ועל המדרכה, ובאמצע הכביש. בליל הצפירות החל לגעוש. חלונות נפתחו, קללות נשמעו, ואני הבחנתי בתוך כל זה בנהגת שהשתלבה מהצד וניסתה להיכנס לכיכר. תקעתי לה מבט חמור סבר. את לא תחתכי! אבל אז נזכרתי בניסוי. עצרתי. סימנתי לה עם היד לעבור. חשבתי שהיא תשמח. הרי יש פקק עצום, ייקח זמן עד שתוכל להיכנס לכיכר... אבל לא. היא הביטה בי במבט המום, ולא זזה. צעקתי מהחלון הפתוח- "סעי" והיא, במלוא ההלם, נתנה גז. אפילו לא אמרה תודה. זה כנראה אף פעם לא קרה לה קודם.

ביום אחרי כן המשיך הניסוי.

במעבר החציה שליד מתנ"ס 'מאירהוף', בשעות העומס, כשכולם הולכים לחוגים, עמדה אישה לפני מעבר החציה. היא לא התכוונה לחצות, כמובן. אבל אני עצרתי לה. הנהגים מאחורי צפרו. כי הרי ברור להם שסתם התחשק לי לעצור פתאום, נכון? למה שמישהו יחשוב שהולכת רגל חוצה את הכביש ברגע זה?

והיא? היא לא מיהרה לחצות. הביטה בי, קצת בשוק, ואז הנהנה וחצתה. זה לא היה הנהון של תודה, אלא יותר של את בטוחה? לחצות? באמת?

ניסיתי את זה שוב בשער הכניסה לאחד היישובים שליד בית שמש, לאחר שפתחתי את השער הגיע מישהי מהצד השני. נתתי לה לעבור ראשונה. היא לא היססה ועברה. בלי הלם, בלי תודה, פשוט כך.

אז האם זה עובד גם עם גברים? ואיך זה שרק בנשים עסקינן? ובכן, מסקנתי, גברים לא מחכים לאישור ולא ממתינים, הם פשוט קופצים לכביש, או נכנסים לכיכר ומותירים אותך בהלם וזהו.

ובינתיים המשכתי את הניסוי.

הפעם בנתינת זכות קדימה במקומות שאינם כביש... למשל בנתינת התור שלי בסופר לזו שאחריי. היא הייתה קצת בשוק אבל מיד הסכימה ובשמחה רבה.

נתתי למישהי בבית המרקחת לעקוף אותי. "את היית לפניי", אמרתי לה. הייתי בטוחה שהיא תגיד תודה וזהו, אבל לא. היא התווכחה שהיא משוכנעת שאני הייתי לפניה, הפוך על הפוך.

ולקינוחו של ניסוי, עמדתי ב'קופיקס'. לא היה תור, אבל גם לא היה אף אחד בעמדה. חיכיתי קצת ואז הגיע בחור צעיר, אבל יחד אתו הגיע [סוף סוף!] גבר בסביבות גיל הארבעים שרצה גם הוא לקנות. הוא התייחס אליי כאילו אני אוויר ופשוט ניגש לבחור שבעמדה ואמר מה הוא רוצה כאילו לא עמדתי שם. דרשתי את זכויותיי! "סליחה, זה התור שלי!", אמרתי בתוקף. הגבר צעד פסיעה אחורה. "בעצם", אמרתי, "אין תור,  אז מה זה משנה אם אני או אתה נהיה קודם, בוא, תיכנס!". ובאמת, מה זה משנה? לא. הוא לא הסכים בשום אופן לוותר. "את היית קודם את תהיי קודם", אמר בתקיפות ולא עזרו כל השכנועים והבקשות. ומה דעתכם גם כן לעצור רגע ולדמיין את הסיטואציה? שני אנשים ישראלים עומדים בעמדה של 'קופיקס' ומתווכחים מי ראשון בתור, אף אחד לא מוותר ואף אחד לא קונה... האם זהו רגע מתוך המציאות, או סצנה מתוך מחזה סוריאליסטי?

רגע לפני שחתמתי את הניסוי, החלטתי לעשות את זה גם בבית. בפרץ של טוב לב ניגשתי לבעלי והצעתי לעשות במקומו את התפקיד הקבוע שלו, שטיפת כלים. "אני אעשה כלים במקומך", אמרתי בהתלהבות. ובכן, התשובה לא אחרה להגיע "יייששש!", אמר בעלי בהתלהבות, "אני הולך לקרוא ספר", ואני את הלקח שלי למדתי.

ניסויים, ניסויים, אבל לפעמים צריך לזכור את הכלל החשוב 'אל תעשו את זה בבית'...