אחת השאלות הראשונות שנשאלתי כשלמדתי 'אימון' הייתה 'מה היית עושה אם הייתה מצטרפת עוד שעה ליממה?' ובכן, מה לא? במשך שעה רק עניתי על השאלה...

אבל האמת היא שיש רק 18 שעות ביממה, במקרה הטוב, מאחר ובשאר השעות ישנים... וגם מתוך 18 השעות אין באמת את כולן...

8 שעות בערך מוקדשות לעבודה, עוד שעה לסיבובי האיסוף [בוקר וצהרים ביחד], עוד שעה לשטיפת כלים קיפולי כביסות ומיוני כביסות, עוד שעה למקלחות לילדים וויכוחים לשים אותם לישון, עוד שעה לסדר את הבית מהמצב שאליו נכנס עקב המפגש עם הילדים, עוד שעה של קריסה אל שינה חטופה על הספה בסלון, ומה כבר נשאר? 4 או 5 שעות?? מתוכן זמן משחק עם הילדים, הקפצות לחוגים, הכנת ארוחת צהרים ועוד...

אז הפעם החלטתי לערוך ניסוי של הארכת היממה [וגם הערכת היממה!]

איך עושים את זה? קוסמת אני לא. פתרון יש רק אחד!

לא לישון!!

או, לייתר דיוק, לישון כמה שפחות, כי לא לישון בכלל לא אפשרי לבני אנוש.

הקפדתי לישון בין שעתיים לשלוש בלילה במשך שבוע שלם! תהיתי מה יקרה. האם מדד התפוקה יעלה או ירד? האם בשעות בהן אהיה עירה לא אצליח להתרכז בדבר ואתקל בקירות או שמע אוכל להספיק הרבה יותר?

אז האמת שבימים הראשונים של השבוע, חוץ מזה שהיה לי ממש קשה לגרד את עצמי מהמיטה בבוקר, הכול היה בסדר. הבית היה נקי ומסודר יותר מאשר כרגיל, הילדים תפקדו. היה לי יותר זמן איתם ואפילו זמן לעצמי.

ביום שלישי העיניים שלי התחילו לשרוף קצת והראש כאב לי קלות, אבל לא נורא. התאוששתי על ידי כמה כוסות של קפה חזק וחזרתי לעניינים. בערב הייתה חזרה של קבוצת התיאטרון שלי שהכניסה אותי בחזרה לקצב חיים מסחרר ובעיקר פוצצה אותי באדרנלין שהשאיר אותי עירה, שוב, עד חמש בבוקר.

ביום רביעי, שהוא היום העמוס ביותר שלי בשבוע, הרגליים שלי כבר התחילו לכאוב, כאב הראש התגבר, אבל מדד התפוקה הצביע על כך שהניסוי בכל זאת עובד. הכנת יצירות לחוגים, מערכי שיעורים, 3 חוגים ברצף, איסוף הילדים בין החוגים, קניות, התחלת בישולים לשבת, ועוד... 2 כדורי אופטלגין ו-3 כוסות קפה חזק הוכיחו מעל לכל ספק ששעתיים/שלוש של שינה הן די והותר.

ביום חמישי כבר בקושי הצלחתי לקום. למה לקחתי על עצמי שעות מילוי מקום, לעזאזל? חשבתי בכאב [כאב ראש מחריד שהמשיך עוד מאתמול, כן?] שכחתי לציין שעד לשעות הקטנות של הלילה ביום רביעי הכנתי את מערכי השיעורים המתבקשים... וניקיתי את הבית... האם לא הגזמתי הפעם? השעה הייתה עשר בבוקר כשהפלתי את עצמי מהמיטה [הלכתי לישון בסביבות 6...]. הראש כאב, העיניים שרפו, רציתי לבכות. מצב הרוח היה ירוד במיוחד. אני אוהבת ללמד בנים, חשבתי. וכיתה ד', נשמע כל כך נפלא! אז מה קרה לי פתאום שכל מה שבא לי לעשות זה לישון?? שתפתי פנים, התקלחתי. שתיתי קפה שלא הועיל כלל. לא היה לי תיאבון. הבטתי במראה. סימנים אדומים החלו להסתמן מתחת לעיניי הדומעות.

הגעתי לבית הספר בהליכה של רוח רפאים. פיהקתי תכופות. שתיתי עוד קפה אבל נותרתי רדומה. נכנסתי לכיתה בתפילה לבורא עולם שיגרום לי, איכשהו, להצליח לעבור את השעתיים האלו שכל כך רציתי וחיכיתי אליהן ועכשיו רק בא לי שיסתיימו... המורה הציגה אותי בפני הכיתה. הפעם אני שוב 'המורה לקומיקס'. חייכתי חיוך עייף. פיהקתי. ואז הגיע תורי לתת הופעה. לקחו לי חמש דקות להיכנס לזה, אבל הפנים של הילדים מלאי ההתלהבות מכל הבעות הפנים על הלוח, הידיים המקשקשות עם העפרונות, החיוכים, והחיות – מלאו אותי לפתע באותו אדרנלין מבורך שגם מאה כוסות קפה לא יצליחו לעשות... התעוררתי לחיים. הפכתי להיפראקטיבית הרגילה שתמיד הייתי. רצתי מפה לשם בכיתה, לא סגרתי את הפה. הילדים צחקו מהבדיחות שלי והקשיבו לסיפורים שלי, הידיים שלי עבדו במהירות על הלוח, הלב פעם בחוזקה כדי למלא את התפוקה. נהניתי מכל רגע. כיף חיים. שוב נזכרתי כמה שאני אוהבת ללמד, ובעצם- לא חשוב מה. רק להיות שם, בכיתה, בעיקר בכיתה של בנים, ליהנות מן הרגע.

אחר כך העברתי בכיף עוד שעתיים בכיתות הנמוכות, סיבוב איסוף של הילדים, חוגים, ואז נזכרתי שהבטחתי להכין ארוחה ליולדת. בבית בלגן- כל אחד רוצה תשומת לב... הילדה רצתה שאתייחס אליה ורק אליה.. המשחק החדש- היא הגננת ואני יושבת במפגש ומקשיבה לה... הילד רצה לספר לי כל מה שקרה לו כל היום... בדרך כלל הוא לא רוצה לספר כלום, גם כשאני מתחננת, אבל דווקא כשאני לא יכולה להקשיב יש לו כל כך הרבה להגיד... היא רצתה להחזיק לי את היד, הוא רצה שאבוא לראות יצירות שהכין, היא רצתה לזחול איתי על הרצפה ולהיות ביחד תינוקות, הוא רוצה שאכין לו ארוחת צהרים מושקעת ומיד... הזמן דחק, הייתי אמורה להביא את הארוחה ליולדת כבר לפני שעות... ערימת הכלים המלוכלכים במטבח גדלה ואני הרגשתי כאילו בעוד רגע אני קורסת אל תוך שינה של מאה שנה כמו היפייפיה הנרדמת... בעלי חזר מהעבודה בשעה תשע. נטשתי אותו עם הילדים ורצתי ליולדת, להביא לה את הארוחה, בתקווה שהיא לא אמרה נואש והלכה לישון רעבה...

נשארתי שם קצת לפטפט [כמה רגעים של חסד בתוך ים הטירוף!] ואחר כך חזרתי הביתה אל ערימות הבלגן שעוד חיכו לי... מיינתי בגדי כביסה, סדרתי את הבית ו... נענתי בחיוב לבקשת מילוי מקום נוספת. מחר. בכיתה של הבן שלי, נזכרת באדרנלין של אתמול... וחוץ מזה, חשבתי לעצמי, מה הבעיה ללמד שעתיים בכיתה ב'? חסרים לי שיעורים מוכנים? אלא שאז ביקשה ממני המורה שאלמד פרשת שבוע... וכך מצאתי את עצמי מכינה דפי עבודה חווייתיים והצגה יוצאת דופן לכיתה ב' בשעה 3 בלילה ביחד עם 3 כוסות קפה... מתקדמת תוך כדי בבישולים לשבת, מסדרת את הבית... הלכתי לישון בחמש וקמתי בשבע וחצי... מי צריך יותר מזה, נכון?

שוב, הלכתי לכיתה חצי ישנה אבל ברגע שראיתי את הילדים התמלאתי אנרגיה ונהנתי מכל רגע. אחר כך הלכתי לסידורים ואז מייד לאזכרה...

בנסיעה חזרה נעשה לי קר, העיניים שלי היו כבדות והראש שלי איים להתפוצץ. ואם לא די בכך, הרי שהתווסף לי אתגר נוסף. הייתי בעיצומה של מלחמה! מלחמה ביני לבין שני הבורקסים היחידים שאכלתי באזכרה! מי ינצח? האם הם יצליחו לטפס בכיוון הלא נכון או שאני אצליח להזכיר להם היכן הם אמורים להיות בסופו של דבר?

ובעיצומה של המלחמה החלטתי להרים טלפון לחברה טובה לאחל לה שבת שלום, כי אם לא עכשיו, אימתי?!

להפתעתי שאלה אותי החברה במה אני חולה וזה היה הרגע שבו קלטתי שחוסר השינה גרם לגוף שלי להתחיל להתפרק. כמה שניסיתי לשכנע אותה שאני בריאה לגמרי וזה רק 'חוסר שינה' זה לא עזר. האם באמת נשמעתי כל כך נורא...?!

הגענו הביתה. כל מה שרציתי היה, איך לא, לישון... אבל המשכתי לבשל לשבת במרץ... ביחד עם עוד שתי כוסות קפה [גאון מי שהמציא את הקפה, גאון!!] השבת נכנסה, אבל היא לא הייתה בדיוק 'שבת מנוחה'... עכשיו התחלתי לנקות את השולחן, והכיסאות, והרצפה ו...

אחרי הארוחה נרדמתי סוף סוף וקרסתי אל תוך שינה רצופה של.... שמונה שעות!!!!

מוצאי שבת אני אשן כל הלילה שוב, כך תכננתי, אבל רצה הגורל ובדיוק כשעמדתי ללכת לישון הבת שלי התעוררה ולא הרגישה טוב... שוב ישנתי 3 שעות... איך אומרים בדיאטה, ממחר?

ביום ראשון תפקדתי כרגיל, הכול היה בסדר. אז בעצם, למה לא להתחיל עוד שבוע כזה, הא?

אבל כשלא הצלחתי להכניס אפילו סל אחד בכדורסל ובקושי הצלחתי לרוץ, התחלתי לשנות את דעתי...

רוצים לשמוע אתד המסקנה הסופית שלי?

תנו לי לישון על זה לילה, בסדר?