אנשים ששילמתי להם באיחור, אפילו של שנה... עשו עבודה מקסימה, אבל לא רצו בשום אופן לפגוש אותי יותר אף פעם. לעומתם, אנשים ששילמתי להם מראש עשו את העבודה שהיו צריכים ומה שלא הספיקו נשכח מן העין נשכח מן הלב, וזה כואב... המדף שעוד שוכב בחדר הילדים כנראה לעד, המגירות השבורות, לא נורא, זכר לחורבן.

 

הפרס: האם שווה לעשות הסכמים עם הילדים?

"אתה יכול להישאר ער בזמן החזרה כשהשחקניות מגיעות, בתנאי שברגע שאגיד לך לישון תלך לישון מיד", אמרתי לבני. הוא הבטיח. נשבע. הבעיה הייתה שברגע שאמרתי לו "לישון", גיליתי שהוא סובל מחרשות שרק התגברה ככל שהתארך הערב.

הוא לא הבין למה, אבל בחזרה הבאה לא הסכמתי לו לנכוח.

 

לשיר בשירותים: להגיד לה...??

הייתי אצל חברה. רק שתינו. היא הלכה רגע לשירותים. היא בטח לא שמה לב אבל היא שרה, די יפה, למזלה. אחרת בטח הייתי בורחת משם.

כשחזרה התלבטתי אם לומר משהו. החלטתי שלפעמים סייג לחכמה שתיקה.

אבל אחרי כמה דקות, כשהתחלתי לזמזם את המנגינה שהיא שרה, היא חייכה במבוכה. "אני תמיד שרה בשירותים", היא הודתה והסמיקה, "זה בסדר, גם אני" הודיתי. למרות שנראה לי שרק במקלחת, אז נקווה שהיא לא קוראת את הטור הזה...

 

מתנה לעולם חוזרת: מאיפה להקריץ מתנה ליום הולדת? האם הכול תופס??

איזה יופי של מתנה קיבל הבן שלי מחברו הטוב ליום הולדת. ממש תענוג. משחק כל כך יפה. לא יכולתי לחשוב על משהו יותר טוב לתת מתנת יום הולדת לילד בגילו. בעצם, נתתי בדיוק את אותה המתנה לילד בגילו, בעצם זה היה לחברו הטוב, אותו החבר בדיוק. בעצם על האריזה היה אותו הסימן שיש שם עכשיו... איזה קמצן החבר הזה, באמת! לפחות שיטרח להביא מתנה שקיבל ממישהו אחר!

טוב, בסדר, בואו נתוודה. גם אנחנו קיבלנו את המשחק הזה ממישהו, איפשהו, מתישהו. ואולי מהחבר ההוא בכבודו ובעצמו? 

 

הולכים ברגל!

האם סוף סוף נצליח להשאיר את הרכב בחניה ולעשות את הצעדה המתבקשת??

בוקר טוב, יש זמן, הציפורים מצייצות והאוטו בחנייה! אני והבן שלי הולכים ברגל לבית ספר. אחת ושתיים אנחנו כבר בחוץ בנעלי ספורט, מוכנים לצעדה.

"זה מצוין ללכת ברגל, אבל אנחנו נאחר, יש עוד חמש דקות", אני אומרת,

"לא נורא", הוא אומר, "תני לי אישור".

"אני הולכת מאוד מהר, זה יכול להכאיב לך ברגליים", אני אומרת לו, "לא נורא, זה ספורט זה בריא".  "התיק שלך לא כבד מידי?", אני שואלת בדאגה, "לא, ממש לא", הוא מחייך, "מקסימום תסחבי לי אותו אמא, נכון?",  "עד שדיברנו עברו עוד חמש דקות, אולי בכל זאת עדיף ברכב שלא נאחר?", "לא, אמא!", הוא כועס. איפה האידאלים?!

אנחנו מתחילים ללכת. קר. קר מאוד.

"אמא קר לי", הוא אומר, "אולי נלך יותר מהר שנתחמם?", "באוטו יש חימום מצוין, הוא יפעל תוך רגע", אני אומרת לו ושנינו נכנעים. וכך נמוגה כל האידיאולוגיה בן רגע.

אז גם נסענו באוטו, וגם איחרנו בעשר דקות. וגם כשיצאנו משם נוכחנו שבכלל לא כזה קר.

אפילו קצת חם...

 

קטנה או גדולה?

כן, כן, גם הילדים שלכם עורכים בכם ניסויים...

הבת שלי החליטה שזהו. היא כבר גדולה. כל דבר שהגדול יכול גם היא יכולה! הוא רואה סרט עם חברים היא מצטרפת, הוא משחק איתם במכות, גם היא בפנים! הוא הולך לחוג, גם היא רוצה! הוא הולך לסבא ולסבתא לבד וגם לה מגיע! הוא מקבל שוקולד, אז גם לה מגיע!

אז למה תמיד כשמגיעים הביתה אחרי יום עמוס מלא בחוגים והקפצות היא נמרחת בכניסה לבניין, נשכבת שם ללא יכולת לזוז ובוכה שארים אותה?

"את גדולה, קומי כבר!", אני אומרת לה. אבל היא מחליטה לערוך ניסוי קטן. היא מכניסה את האצבע שלה לפה ומביטה בי באחד הפרצופים הכי חמודים שלה. "אבל אני תינוקת, ווה, וואה", היא אומרת, בוכה, "אני לא יכולה לעלות לבד את המדרגות".

נו, באמת, איך אפשר לעמוד בכזה דבר???

אני מרימה אותה בייאוש ונכנסים הביתה. אני מנסה לדבר עם הגדול, לסדר את הבית, אבל היא לא מפסיקה לדבר ולו לרגע.

"שכחת שאת תינוקת?", אני אומרת לה, "תינוקות לא יכולים לדבר!"

היא מהססת לרגע, מתלבטת. לבסוף היא מחייכת ומוסיפה בביטחון, "אני תינוקת שיודעת לדבר!"

 

אימון קונג-פו:

מה עושים כשפיזית לא יכולים לעמוד בדרישות של הילדים? אבל הם דורשים...!!!!

אימון הורים וילדים. הרגע לו חיכינו. הנה זה בא...

אבא בעבודה, ומישהו צריך לעשות את זה, אז שם, מול הגברים, נדחסת אנוכי. להתאמן עם בני.

בהתחלה הוא שמח, מאושר, אבל כשמגיע הקטע שבו עושים כפיפות בטן ושכיבות סמיכה הוא מביט בי מנסה ולא מצליחה ומתחיל לבכות. "למה אבא לא בא איתי, למה?" נו, טוב, כמו כל ילד הוא יודע בדיוק איזו מניפולציה להפעיל. אז אני מתחילה לעשות שכיבות סמיכה. לעזאזל השרירים, שייתפסו. אבל המאמן, כאילו זה לא מספיק, אומר שההורים צריכים לשים את הילד על גבם כשהם עושים שכיבות סמיכה!!!! הלו, עד כאן! זה שהילד שלי רוצה ללמוד קונג-פו לא הופך אותי לאיזה מתאמנת על אולימפית!  שוב, הוא מתחיל עם ה'חבל שאבא...'

בסדר. אז מה עושים???

"בוא על הגב שלי", אני אומרת לו. אין סיכוי שאני עושה את זה. אין לי מספיק כוח!

אז אחרי התלבטות קצרה אני עומדת על שש ומתכופפת ומתרוממת. הילד מבסוט.. לא שם לב שאני מרמה... אני רק מקווה שהמאמן לא יגיד כלום. למזלי הוא עובר לידי, מחייך, אולי מגחך, אבל ממשיך הלאה...

אחר כך הלכתי איתו מכות והתפרענו והשתוללנו ורצתי איתו על הגב ומה לא... אז כשאבא הגיע הביתה בערב חיכיתי בקוצר רוח לראות מה הוא יגיד לו...

"איזה מזל שלא באת, אבא", הוא אמר, "לא היית עומד בזה".

ואני כבר מחכה לפעם הבאה, לראות מה הוא יגיד כשאבא יתאמן איתו ואמא תישאר בבית לראות טלוויזיה, או לקרוא ספר...