בדרך לגן, שנמצא בשבטי ישראל ליד בית הספר 'בגין', משאית גדולה עם שתי מכולות החליטה לעצור. ממש בפניה. זה כביש שגם ככה לא מתאים לשני נתיבים, אז עכשיו אחרי שהמשאית הגדולה הזאת תפסה נתיב וקצת היה כמעט בלתי אפשרי לעבור שם. התלבטתי מה לעשות. לא ראיתי כלום בגלל הגשם אבל הייתי חייבת להגיע לגן. האפשרות היחידה שעמדה לרשותי הייתה לעקוף את המשאית, אבל איך אפשר לעקוף כשלא רואים שום דבר בגלל הגשם? התפללתי שלא יבוא רכב מולי בדיוק בזמן שאני עוקפת את המשאית ואז במקרה הטוב הרכבים יתנו 'נשיקה', במקרה הרע זה יכול להסתיים אחרת...

נתתי גז ועקפתי במהירות. להספיק לפני שיבוא רכב ממולי. קיוויתי שאין רכב שחושב אותו הדבר מהצד השני...

לשמחתי אלוקים שמע לקול תפילותיי ומצאתי את עצמי בחניון של הגנים, יוצאת מהרכב, אל הגשם האין סופי.

הבטתי מסביב. עכשיו כבר הצטברו הרבה מכוניות באותו הנתיב. חלקן עם הפנים דרומה, חלקן צפונה. הן עצרו באמצע, טור מול טור. וכל טור רק התארך. אבל אף אחד לא זז.

בתוך המשאית ישב הנהג. בטח היה לו חימום, אולי שמע מוסיקה, אבל אני בטוחה שהוא חייך. הרגיש מלך העולם. לא התכוון לזוז משם.

חיכיתי לראות מה אנשים יעשו. האם מישהו יעיר לו? האם מישהו יעשה מעשה?

ובכן, לא אשקר. כולם עשו משהו, כן. אבל לא משהו יעיל במיוחד.

כולם צפרו, וצפרו... אבל חוץ מאשר את ההרגשה שלהם [וגם בזה אני לא בטוחה] זה לא שינה שום דבר.  

החלטתי לעשות מעשה.

ניגשתי קרוב למשאית.

"תזוז בבקשה, זה רק עניין של זמן עד שתהיה כאן תאונה בגללך", אמרתי לו. הוא ענה לי בשפה מגעילה וקילל.

בסדר, אם זאת הדרך שהוא בוחר גם אני אעלה שלב, החלטתי. לא יודעת אם זה היה בגלל שהייתי עצבנית באותו היום, בגלל שהייתי חייבת להגיד את המילה האחרונה כמו תמיד, בגלל שאני שונאת שמקללים אותי, או בגלל שהייתי צריכה להוכיח לעצמי שיש צדק בעולם, אבל פתאום יצא לי מהפה: "אם אתה לא זז אני מתקשרת למשטרה."

"תתקשרי" הוא אמר, קילל, וחייך.

אז התקשרתי. זה, כמובן, לא הזיז לו. תרתי משמע...

"שלום, אני מדברת מבית שמש" [כבר למדתי שאני מגיעה למוקד אזורי בירושלים], "רציתי לדווח על משאית שחוסמת את הדרך ברחוב מסוכן ו..." ניתוק. לעזאזל.

האם להתקשר שוב?

הבטתי מסביבי. המכוניות צפרו. הגשם שצף. הילדה בגן, מחכה לאמא שלה. אח שלה מחכה מחוץ לבית הספר כבר חמש דקות. אולי מוטב להיכנע?

מצד שני טורי המכוניות משני הצדדים הוסיפו להתארך ולצפור והיה נראה שיישארו כך לעד...  

אז הלכתי לכיוון הגן. אמרתי שלום לבת שלי והתקשרתי שוב.

"שלום,  אני מדברת מבית שמש. אני רוצה לדווח על משאית שחוסמת את התנועה בצורה מסוכנת. אני אמורה להתקשר אליכם או למקום אחר? ניתקתם לי בכוונה?" , "אנחנו אף פעם לא מנתקים בכוונה", אמרה לי הפקידה.

כבר התחלה טובה.

"בסדר, יש כאן משאית ש-"

"היא חונה במקום מותר?", היא שאלה ושמעתי אותה מתקתקת במחשב,

"באמצע נתיב נסיעה בפניה זה נקרא מקום מותר?" שאלתי את הפקידה. עצביי עמדו להתפקע. מה היא חשבה לעצמה? שהייתי מתקשרת כדי לדווח על משאית שחנתה בחניון למשאיות?

"מה הכתובת?", שאלה הפקידה, "החניון של הגנים ליד רחוב בגין".

אבל היא התעקשה על הכתובת. למזלי הגננות ידעו. שבטי ישראל 9. טוב שמשהו המציא למקום הזה שם... עד עכשיו יכולתי להישבע שרק הוויז ידע את השם הזה.

"ואיך נראית המשאית? ושל איזה חברה היא?", שאלה הפקידה, התקרבתי כדי לראות טוב יותר. הרגשתי ממש אמיצה לעשות את זה בגשם. מזל שהסמל גדול מספיק לראות אותו יחסית מרחוק. 

"וולוו", אמרתי, "עם שתי מכליות אדומות", "ומספר הרישוי?", מספר הרישוי, לעזאזל?? מה, היא רצינית? ובכלל, כמה שאלות אפשר לשאול!

התחלתי להתקפל. זהו. עד כאן. האם אעבור את מרחק עשרת המטרים שהפרידו ביננו כדי לראות את מספר הרישוי כשמעליי החליטו השמיים להיפתח ולמלא את הכינרת דווקא מעל בית שמש ודווקא היום? האם עליי לבדוק ברגע זה את יכולותיו האגדיות של מעיל הגשם שלי וכובע הצמר החדש? האם עד כדי כך יש לעשות בשם הצדק?

הבטתי סביבי. אף אחד לא עשה דבר. הטורים נותרו בשלהם. חלק מן ההורים כיבו את הרכב בייאוש ופסעו לגן ברגל כדי לקחת את הילדים. המשאית עם הנהג נותרה נטועה במקומה.

"אם אגיד לך את המספר אני מפחדת שהוא יחפש אותי אחר כך", אמרתי בחשש אמיתי. עד כאן. להציל את העולם, בסדר, אבל לא כשאתה לוקח סיכון על עצמך!

"מספר הרישוי", אמרה שוב הפקידה וזאת הייתה הנקודה שבה הייתי צריכה להחליט סופית מה אני עושה. בצעדים אמיצים ורטובים, בלב רוטט וגוף רועד [מקור, כן?], התקרבתי אל המשאית.

התחלתי להקריא לפקידה את מספר הרישוי. אני זוכרת שהיה שם 73 בהתחלה, אחר כך הקראתי כמו מכונה, לא שמתי לב לדבר.

"נגיע לשם בתוך חמש דקות, תודה על הדיווח", אמרה הפקידה ואני רציתי לצאת במחול, אלא, שאז הבלתי יאומן התרחש. ראיתי את נהג המשאית השורר מזיז את המשאית. "רגע", אמרתי לפקידה, "הוא זז". "הוא כבר לא עומד במקום שאסור לעמוד?", היא שאלה ולא נשמעה מופתעת כלל,

"הוא נוסע". הוא עבר על פניי, החצוף, והמשיך הלאה. לבסוף נעצר בצד, חצי על המדרכה חצי על הכביש. במקום בו לא הפריע לאיש. התנועה התחדשה מיד. הצפירות פסקו.

"הוא לא מפריע יותר", אמרתי, "אם ככה לא נבוא", היא אמרה, "אבל אם הוא שוב יעמוד במקום מסוכן תתקשרי לדווח ונגיע מיד", "תודה", אמרתי לפקידה המנומסת וניתקתי.

לא ידעתי אם לשמוח או לכעוס. מצד אחד- יופי. הוא זז. ניצחתי.

ומנגד- כל כך רציתי שיסנדלו אותו, שיתפסו אותו באזיקים. כבר התחלתי לדמיין את זה קורה. אבל עכשיו נאלצתי לחזור חזרה לעולם המציאות שבו, כך גיליתי לפי השעון, חיכה לי הבן שלי כבר עשר דקות מחוץ לבית הספר בגשם איום ונורא...

בדרכי אל הרכב ראיתי הורים רצים, ממהרים אל הגנים. הם עברו לידי, אך לא אמרו דבר. אפילו לא הביטו בי, שילכו לעזאזל! אני המושיעה שלכם, כפויי טובה שכמוכם! רציתי לצעוק להם, אבל איכשהו הייתה לי הרגשה שזה לא יעזור.

"מצטערים על האיחור, הייתה פה משאית שחסמה את הנתיב", שמעתי אותם אומרים לגננות שעמדו ברוב ייאוש בכניסה לגנים, אבל אף אחד מהם לא אמר לי תודה. אף אחד לא חשב שהמשאית נסעה משם בגלל שמישהו עשה משהו. אף אחד לא חשב שצריך לעשות משהו, בעצם.

והאמת, התאכזבתי.

נזכרתי במקרה שקרה לי לפני כמה חודשים בו נתקעתי ברמזור היציאה מגבעת שרת. רציתי לפנות שמאלה, לכיוון רמת בית שמש, אבל הרמזור נותר אדום במשך עשר דקות. טור ארוך של מכוניות התקבץ מאחוריי, ואני קיללתי בכל הקללות שידעתי ושלא ידעתי, והתפללתי ולא ידעתי מה לעשות, בעצם. כל הרכבים מאחוריי צפרו, אז התחלתי לצפור גם כן, בתקווה שאולי גם רמזורים מסוגלים לשמוע משהו...

יכולתי להישאר ככה שעות, אם לא היה אדם אחד שעשה מעשה.

הוא ישב באחד הרכבים שמאחוריי. הוא עצר את הרכב וניגש אליי. "סליחה", הוא אמר ואני פחדתי לפתוח את החלון, הייתי בטוחה שהוא בא כדי לחנוק אותי, אבל הוא היה נחמד ודיבר בנימוס. "זוזי קדימה עם הרכב", הוא אמר לי

"אבל יש פס עצירה ועברתי אותו, מה זה יעזור?", "הרמזור הזה קולט רק רכבים שנמצאים ממש קרוב אליו", הוא הסביר בשקט, באדיבות.

התקדמתי עם הרכב עד שעמדתי באמצע מעבר החציה של הולכי הרגל, ואז, הלא ייאומן התרחש. הרמזור התחלף לירוק! התחלתי לנסוע מיד, אבל ראיתי שהטור מאחוריי לא זז. אתם בטח מנחשים למה. לקח לאיש זמן לחזור אל תוך הרכב שלו בחזרה. הוא נכנס לשם ובמראות יכולתי לראות אותם צופרים לו בעצבים. הלו! הוא הציל אתכם, אידיוטים! איפה הכרת הטוב? אבל בשבילם הוא היה האויב הכי גדול כרגע, ואף אחד לא יכול לשכנע אותם שהמציאות הייתה אחרת.

אז בפעם הבאה שיש טור ארוך של רכבים עם רמזור שלא עובד, משאית שחנתה באמצע הכביש, רכב שנשרף לו המנוע או כל שגעון אחר, מה אתם תעשו? האם תחכו למושיע, או שתקומו ותהיו המושיע הזה בעצמיכם?

אז אם הטור הזה למד אתכם משהו לחיים, כנראה שהטור של המכוניות בכל זאת היה שווה משהו...

ואם מחר, או מחרתיים תעצרו במקום אסור ותראו מישהי מעתיקה את מספר הרישוי שלכם, תדעו שזאת בטח אני ותזהרו... תדעו שזה לא אישי, אני עושה את זה כי אני פשוט חייבת שיהיה לי משהו מעניין לכתוב עליו בטור הבא...