זהו, שהפעם זה מהצד השני...

הגננת של הבת שלי פנתה אליי בבקשה שאמלא את מקומה לשעה ביום שני. קודם כל, בלי לחשוב, עניתי לא. בשום אופן לא. למה? כי לא. פשוט לא. לא, ולא ולא!

מה עושים בגן? איך מלמדים? מה אומרים? איך מדברים עם ילדים קטנים? ובעיקר, בשביל מה אני צריכה את כאב הראש הזה? 

כשלקחתי את הילדים מהמסגרות סיפרתי להם שהגננת רצתה שאהיה שם שעה במקומה וסירבתי [מה חשבתי לעצמי כשסיפרתי את זה??], הבת שלי ממש כעסה! איך העזתי לומר לא לגננת??? איך?

איך את עושה את זה לאחותי?, כעס גם הבן.

בסדר, אני מודה, זה היה מהר, אבל נכנעתי.  

התקשרתי לגננת תוך כדי תפילה שהיא כבר מצאה מישהי אחרת, אבל ברור שהיא עוד לא מצאה אף אחד אחר, ושמחה מאוד שאני נכונה [האומנם?], לעשות זאת.. וכך התמניתי לגננת ליום אחד, לשעה אחת, שנהפכה לשעה וחצי.

ופה, בעצם, מתחיל הניסוי: איך אני אהיה בתור גננת? ואיך הילדים יסתדרו איתי? והאם זה קל, או קשה, או גם וגם?

הגעתי לגן בשעה 10:4. מלאה רעיונות, סיפור, הצגה, ומה לא. אבל הם היו בחצר, "רק צריך לשמור עליהם כשהם משחקים", היו ההוראות שקיבלתי. יש שתי סייעות ביחד איתי, פשוט, לא?

מה שלא חשבתי עליו, זה שילדים אוהבים לעשות תמיד את מה שאסור, ודי מהר מצאתי את עצמי ב"אל תיתפס על הבית'", "אל תפתח את הדלת של הגן השכן", '"לא להתנדנד על הענף החלש של העץ", "אל תרביץ עם מקל"...

אחת הסייעות, הייתה ממלאת מקום כמוני. לא היה לה יותר מושג בדיוק כמוני, מה לוח הזמנים בגן ומה התוכנית. השנייה הייתה עסוקה בלטאטא חול ביד אחת, ולדבר בפלאפון בשנייה, עיסוק חשוב מאוד, בהתחשב בכך שיש 32 ילדים בגן, שלפחות אחד מהם מרביץ/צריך לנגב את האף/משהו אחר, ואינו מצליח במשימה בכוחות עצמו...

ובעודי מרוכזת בניסוי היכולות האישיות שלי, גיליתי שלילדים בגילאי 3-4, יש כמה תחביבים בולטים במיוחד:

1- להגיד כל הזמן שהם גדולים [כן, טוב, יוסי, דני, חנה, אורית, הבנתי כבר שאתם גדולים!!!!! למה להגיד לי את זה שוב ושוב??!!]

2- לא לשמוע למה שמבקשים מהם

הנה דוגמא: "תביא את הדלי", נענה ב"לא רוצה" ובפתיחה בריצה. מה הוא חושב לו, שארדוף אחריו? לא. אני אחכה. עד שיגיע... עד ש... לא. הוא לא מגיע. גם כשאני תקיפה, גם תקיפה מאוד. בכיתה כשאני תקיפה התלמידים מפחדים ממני, וכאן? כאן לא אכפת להם בכלל.

כדי שתבינו את המהלך החשוב שהתרחש בגן ברגעים קריטיים אלו, אתן לילדים שמות בדויים. די, ואס. די רץ עם שני דליים, זה שלו וזה שחטף לאס. אס רץ אחריו, בוכה בדמעות שליש, ומרעיד את חצר הגן. אני רצה אחרי אס, וצועקת לדי שיביא כבר את הדלי. די צוחק עליי וצועק "לא רוצה". ואז אני מדביקה את הפער ביני לבין די, עוקפת את אס וממש כמעט נוגעת בדי. די מתמלא בפחד שהנה הקץ למרוץ מגיע, ועל כן הוא זורק את הדלי מיד הרחק ממנו. אני נעמדת ומתרחקת. יופי. המטרה הושגה. וי. אס מגיע לאיטו, מבטו מלא תודה כלפיי. אני מחייכת. הוא עומד לקחת את הדלי, ממש מניח עליו את ידיו, ואז די מגיח מאי שם מאחור, ב'ספירנט' של החיים שלו, וחוטף את הדלי מידו של אס בתחושת ניצחון. הוא מניף אותו אל על ומביט בי, מחייך. לאס לוקחות כמה שניות עד שהוא קולט, ועוד כמה שניות עד שמירב האוויר שמאפשר את הבכי המטורף מגיע אל תוך הריאות. ואז אני פותחת במרדף מחודש והכול חוזר חלילה...

אז תגידו, מתי רצתי יותר, היום, או אתמול באימון הכדורסל?

אשאיר לכם להחליט...

ובחזרה לתחביבי הילדים:

3- לגרד את הראש חזק חזק חזק! וידוי הריגה! חייבים לוודא שאף כינה לא נשארה בחיים, הלא כן?

4- למרוח נזלת על הסוודר של הגננת.

ילדה חמודה שאני לא מכירה מחבקת אותי. ילד מתוק לוחץ לי את היד. איזה חמודים! רק שאחר כך אני מגלה 'סמוכתות' בכל המקומות שבהם נגעו בי.

5- יצירתיות!

אני שואלת ילדים שרודפים זה אחרי זה, מה אתם עושים? תופסת? "מה פתאום"! הם עונים לי "אנחנו השוטרים תופסים את הגנבים, הגנבים ברחו אל תוך החללית והם טסים לירח!'"

4- להיות חמודים.

טוב, אחרי הכול אי אפשר להתכחש לזה שלא חשוב מה הם יעשו, בסופו של דבר הם יישארו חמודים.

מרוב שעמום, צצו רעיונות כמו לקחת את הצינור ולשחק אתו, ואז לשים אותו בצורת עיגול. רגע, זה נתן גם לי רעיון, ים יבשה! הם התלהבו ושחקו  שוב ושוב. אחר כך הפכתי אותם לצפרדעים [הם רצו גם נחשים, אבל בכל זאת ריחמתי על ההורים שלהם שיצטרכו להתמודד עם ילדים שזחלו על גחונם על חול בחצר...], עשינו רכבת ענקית שהתפצלה לשניים ויצרה מפגש רכבות. ואז, הגענו עם הרכבת לכלא וכל הגנבים ברחו משם [כי כולם רצו להיות שוטרים, כמובן].

ואז החלה להיגמר לילדים הסבלנות. הבת שלי, רצתה שאתן לה חיבוק, אבל לא הצלחתי כי הייתי עסוקה מידי. "עוד רגע", אמרתי לה. היו ילדים שניסו להיכנס לגן ליד, היו שרבו, צעקו... היו כאלו ששכבו על החול משועממים [איך שריחמתי על ההורים שלהם!], רציתי להכניס אותם חזרה לגן, אבל סייעת הטלפון סירבה. "לא סיימתי לנקות", ואני חשדתי שפשוט יפריע לה לריכוז בשיחה אם לפתע ייכנסו לגן 32 ילדים.

הכנסתי אותם בעזרת הסייעת ממלאת המקום פנימה. הושבנו אותם שתינו. זה היה קשה. "אני רוצה חיבוק", אמרה שוב הבת שלי. ,עוד רגע", אמרתי. המשכנו להושיב את כולם. זה לקח בערך עשר דקות והיה מתיש. לבסוף כולם ישבו במקומות בשקט ואני התחלתי סיפור. סוף סוף שקט, אלא שאז בדיוק הגיעה הגננת...

"טוב, את סוף הסיפור אולי אספר לכם בפעם אחרת..." אמרתי ומיהרתי לצאת משם...

"לא!", צעקו כל הילדים פה אחד, "אל תלכי!"

"אני רואה שהיה לכם טוב ביחד", אמרה הגננת, "אז אולי תבואי שוב גם מחר...?", היא שאלה, היא התחילה להסביר מה יש מחר אבל אני כבר לא שמעתי. זה היה הרגע שבו התנעתי את הרכב והסתלקתי משם, ורק אז נזכרתי שלא נתתי חיבוק לבת שלי...