אתמול נהניתי ב'cackary' החדשה שנפתחה ליד סופר 'הצלחה', אז רצתי וסיפרתי על זה לכל העובדים שם! לעומת זאת שלשום לא נהניתי ב'גרג', אז רצתי וסיפרתי לכל החברות שלי.

אבל אנחנו, המבוגרים, אנחנו עם מנומס, הלא כן? אם משהו לא מוצא חן בעיננו נאמר "סליחה, גברתי המלצרית, האוכל לא עונה על כל ציפיותיי, האם תיאותי לשפר את טעמו?", ואם לא נקבל את השירות המתבקש ודאי נפנה למנהל המשמרת ונאמר לו "אדוני היקר, המקום שלך נחמד ורוב המלצרים בסדר, אך המלצרית שלנו נראית קצת עייפה, האם תוכל להחליף אותה במישהי אחרת?". ואם המחירים יהיו מעט מעל לכיסנו נגיד, בוודאי "סליחה, האם ניתן יהיה להציע לנו מחיר קצת יותר זול?", כמובן שלא נגיד "מה זה המחירים האלה?", או "איזה אוכל זבל', או "מאיפה הקריצו את המלצרית הזאת? מילא שירות היא לא יודעת לתת, אבל אפילו יפה היא לא".

אבל לא. אנחנו לא נגיד כך, כי אנחנו מבוגרים.

לעומת זאת, הילדים, הם העם החצוף, הנועז, שמעז להגיד כל מה שבראש שלהם, נכון?

אז מי מנומס יותר, ומי מדבר יותר? מי עושה הצגות ומי אומר את האמת הצרופה?

ובכן, יצאתי לבדוק.

או לייתר דיוק, נשארתי בבית לבדוק...

זה התחיל בכך שהתבקשתי להכין עוגה לאירוע. הגדלתי ראש והכנתי ארבע עוגות! אם כבר אז כבר... מה לא שמתי בפנים? קקאו, שוקולד מריר מעולה, קפה אמיתי איכותי, ברנדי ושמנת מתוקה שלמה.

מה לא שמתי בפנים?

מה לא שמתי בפנים, אתם שואלים?

ובכן, אבקת אפיה...

אחרי 40 דקות מורטות עצבים [שלי ושל הילדים ושל החברים של הילדים ואולי גם השכנים], בהן הריח הטוב הוציא אותנו מדעתנו ומשפיותינו פתחתי את התנור כדי לגלות עוגה שנראית כמו שכל עוגה צריכה להיראות, טוב נו, אולי טיפה יותר נמוכה, אבל יש לזה באמת משמעות?

הוצאתי את העוגה ומיד התאספו סביבי הילדים והחברים שלהם ודחפו. "אני ראשון", הכריז כל אחד. חתכתי את העוגה. הריח הטוב [לפחות ריח טוב היה לה, אומר להגנתה], של העוגה מילא את הבית. אבא שלי בדיוק קפץ לבקר. גם הוא קיבל חתיכת עוגה.

מי שמבין בעוגות יכול היה לראות מיד [כבר בלי לטעום], שהעוגה הזאת לא הצליחה. היא הייתה קשה, יבשה, ומבעד לאדים לא נראתה מזמינה במיוחד, ומי שכבר טעם...

אולי זו הסיבה שאבא שלי אמר "תודה רבה", בנימוס ולא אכל אותה מיד, "אני אוכל אותה כבר בבית, זה חם מידי עכשיו", כך הוא אמר. 

חברה שלי קפצה להחזיר לי ספר שהשאילה ממני. הצעתי לה מיד חתיכה מהעוגה.

היא הביטה בעוגה ואז אמרה: "לא תודה, אני בדיאטה". טוב שלא אמרה "דיאטת עוגות מגעילות במיוחד"...

הצעתי לשכנים שבדיוק פתחו את הדלת, לקחת איתם עוגה, "לא תודה", הם אמרו בנימוס, הם אכלו כבר ארוחת ערב [מה הקשר?].

ואז הגיע תור הילדים. הילדים שישבו מסביב לשולחן עם ריר נוטף מהפה. שניים שלי ועוד כמה חברים. הילדים שידועים כחדי לשון ודוברי האמת.

כל אחד מהם קיבל חתיכה גדולה במיוחד.

עמדתי לידם וחיכיתי [מקווה שיגיעו שוב לבקר אחרי הטראומה].

"יאמי!", אמר אחד.

"טעים, אני רוצה עוד חתיכה!", אמר אחר.

וכך זה המשיך...

אז, או שבלוטות הטעם שלהם נפגמו לחלוטין, או שאני טועה?

טעמתי שוב מהעוגה.

נפלט לי מן כזה "גועל נפש", והילדים עודדו אותי "זה טעים", "זה יצא מצוין".

"על מה אתם מדברים?", שאלתי אותם, "אני יודעת מה זה טעים ומה זה לא טעים, אני יודעת להכין דברים הרבה יותר טובים מזה", אבל הם המשיכו עם ה"טעים" שלהם.

אז הצעתי להם עוד חתיכה.

בעצם... הם מלמלו... בעצם, הם שבעים כבר. "אבל תודה, תודה רבה", אמרו בנימוס.

אז לכם, ההורים שחנכתם את החברים של הבן שלי, שאפו! ילדים מנומסים להפליא! [אולי תלמדו מהם קצת???].

אז מה עושים עכשיו, תהיתי...

לחצתי על הילדים להודות שהעוגה לא טעימה. לא. הם לא הודו באשמה. לא חשוב כמה חזרתי על עצמי. רק שבחים ועידוד...

אז מי יותר מנומס, ההורים או הילדים?

חשבתם שהמבוגרים, תחשבו שוב!

רק כשהחברים של הבן שלי הלכו הביתה הוא ניגש אליי, בשקט, למטבח, ולחש לי באוזן "אמא, את באמת צודקת, העוגה לא טעימה, אבל לא רציתי להגיד לך, פשוט רק בגלל שכל כך שאלת את זה שוב ושוב... אז זה בסדר שאני אומר את זה עכשיו?"...

מה אני אגיד לכם? אין כמו כנות.

הילדים כולם התפזרו לבתיהם, פיפי ולישון. השכנים הסתגרו מאחורי דלתותיהם, ואנחנו? אנחנו יצאנו במסע להכין עוגה חדשה. אחת שיצאה באמת טעימה... האמנם? עשר פעמים שאלתי את הבן שלי אם זה באמת טעים?, ורק אחרי שהוא גמר חצי עוגה, השתכנעתי שכן. זה היה מצוין, הרגשתי בעננים עד שפתאום נזכרתי למה הכנתי את העוגה הזאת... היי, מה אני אמורה לקחת איתי עכשיו לאירוע????