כל החופש התלוננתי. "אוף, אני רוצה חופש!", אז בעלי שאל לבסוף "מה זה חופש?"

"חופש זה...", ניסיתי להסביר, אבל הוא אמר לי: "הייתה לך כל יום הדלקת נרות עם המשפחה, יצאת לטיולים משפחתיים, נסענו לצפון עם המשפחה.. לא עבדת... אז מה, זה לא היה חופש?"

"לא!", אמרתי בנחרצות.

"למה?", הוא שאל והוסיף, "אז מה זה חופש?"

מצאתי את עצמי ללא מילים.

מה זה חופש, באמת?!

אז הגעתי למסקנה שחופש בשבילי זה לקום מאוחר, לא להיות בלחץ, לא ללכת לשום מקום, לא לעשות שום דבר, לא לקחת את הילדים ללונה פארק הזה, או ההוא, ולהדלקת הנרות של הדודה מצד אמא של אבא של סבתא של הדוד [הבנתם את הקשר המשפחתי? אני עדיין מנסה], ולא לרוץ בין הדלקת נרות אצל הסבתא לזו של הדודה ובין הצפון הרחוק לדרום העוד יותר רחוק...

ואז עלה בי הרעיון של הניסוי החדש שלי.

לעשות לעצמי יום אחד מעל הזמן. יום חופש. או במילים אחרות: יל"ז [יום ללא זמן, כן?].

יום ללא שעון. יום ללא לחץ. יום ללא מתח.... יום חלומי כזה.

טוב, אז היום הזה התחיל בזה שקמתי בעשר... [אתם בטח שואלים את עצמיכם איך, כן? אז ככה: הילדים העירו אותי בשמונה אמרתי להם שאו שיחזרו לישון או שיעסיקו את עצמם. הקטנה חזרה לישון, הגדול קרא ספר... יש ניסים בחנוכה, מסתבר], התארגנתי לאט לאט, הכי לאט שאפשר. זרמתי. ההורים שלי באו באחת עשרה וחצי לקחת את הילדים להצגה ונסעתי איתם לתל אביב. למה אתם שואלים? סתם. סתם כך. בלי שעון. בלי זמן. בלי לחשוב. סתם.

הם הורידו אותי בשרונה, כפי שביקשתי. ואמרו שיבואו עוד כמה שעות לאסוף אותי לטיול משפחתי. איזה כיף. השאירו לי כסף לבזבוזים כמו כשהייתי ילדה קטנה, כיף אמיתי. הסתובבתי בהתלהבות של ילדה, טיילתי, שטפתי את העיניים בנוף. באמת מקום מקסים.

כשנמאס לי ללכת סחור סחור חיפשתי בית קפה [כבר ציינתי שבית קפה הוא חולשה שלי, לצערו הרב של הכיס שלי??]. איך לומר, כל חצי מטר יש עוד בית קפה. מבחר עצום, אבל רק אחד מהם כשר... נו טוב. מה יכול להיות? נכנסתי. התיישבתי. עברו חמש דקות, עשר דקות... רבע שעה... ניגשתי למלצרית. "סליחה, צריך להזמין ואז לשבת, או שצריך לשבת ולחכות שתגיעו?"

"את לא רואה שיש כאן עומס!" היא צעקה לכיווני בכעס.

"תודה רבה על היחס" עניתי לה וקמתי.

היא התחילה לצעוק עליי "מה את רוצה ממני? את לא רואה שאנחנו רק שניים ויש לנו מלא עומס?"

"אני מבינה אבל אני לא אשמה שאתם רק שניים, נכון? אז למה את צועקת עליי?" היא גמגמה משהו והתנצלה ואני יצאתי משם בגאווה על הכבוד העצמי שלי ורק כשהתרחקתי חשבתי שיריתי לעצמי ברגל... כי עכשיו יש לי שלוש שעות להעביר עד שאפגוש את המשפחה שלי ואין לי איפה להעביר אותן... ולמה לא נשארתי שם גם ללא שירות, כדי שלפחות יהיה לי מקום לשבת... והזמן הרי לא בער... אלא שהגוף שלי פעל בכוננות של עולם עם זמן, אפילו כשניסיתי להפעילו אותו אחרת...

הסתובבתי והסתובבתי בשרונה והתחלתי להרגיש כמו סביבון... נותרו עוד כמה שעות להעביר עד שההורים שלי יגיעו לאסוף אותי עם הרכב לטיול, אלא שאז הסתבר שאחותי גם כן מגיעה אז אין מקום בשבילי באוטו. אוטובוסים... נו, טוב, נהייתי מפונקת.. לא בשבילי.

התקשרתי לבעלי להתלונן על המצב. הוא נתן פתרון מדהים! לבוא אליו לעבודה. אז הלכתי לעזריאלי כדי לעלות על הרכבת לראש העין. בעזריאלי ניסיתי לפלס את דרכי אל תוך רולדין. אנשים רצו ממקום למקום, נכנסו ויצאו. רק אני הלכתי לאט לאט.. ובכל זאת דווקא כשהקצב שלי היה כל כך איטי הכול קרה מהר... אולי בגלל הקרקורים החזקים של הבטן שלי אנשים פינו לי את הדרך, אולי בגלל שהייתי עמוסה בדברים ואולי פשוט בגלל שלקח להם זמן להתלבט בין הסופגנייה עם קרם הווניל לקרם הבננה ובין הקצף לסוכריות ולציפוי השוקולד...

יצאתי מצוידת באוכל לכיוון הרכבת. כל כך הרבה אנשים... כזה עומס. כולם רצים, ממהרים, דוחפים. מנסים לעקוף בתור של הכרטיסים. כולם עם מבטים דאוגים... אני ביום ללא זמן, מה אכפת לי?

אישה אחת הגיעה והתחננה בפני אנשים שיתנו לה לעבור לקנות כרטיס כי הרכבת שלה יוצאת בעוד דקה, אבל איש לא הסכים לוותר לה. כולם נראו כעוסים. רציתי לתת לה, אבל לא הייתי ראשונה בתור אז לא יכולתי. לא היה אכפת לי שיעקפו אותי. הרי אין לי זמן. כלומר, יש לי זמן....

אבל כשניסו לעקוף אותי נכנסה המערכת שלי למצב אוטומט והגוף שלי שבדרך כלל תפס איקס מקום תפס לפתע איקס פלוס חמש מקום ונראה כמו חומת ברלין.

אני ביום ללא זמן, הזכרתי לעצמי, אבל הגוף שלי, נו... הוא שכח.

לבסוף הגיע גם תורי. קניתי כרטיס ועמדתי בתור למעבר הכרטיסים. אנשים ממש דחפו, ואז, הפלא ופלא קרא השומר לבעלי כרטיס נייר לעבור אצלו. כשאני לחוצה זה אף פעם לא קורה, אבל דווקא היום כשהיה לי זמן עברתי כל כך מהר. וכל שאר האנשים שהיו עם כרטיסי נייר לא שמעו אותו מרוב לחץ והמשיכו לחכות בתור...

ירדתי לרציף אחת. כולם לידי רצו ומיהרו. רדפו אחרי רכבות שהחלו לנסוע. פתחו דלת של רכבת שעמדה לצאת, צעקו לאנשים במדרגות הנעות 'זוזו! הרכבת שלי בורחת!" ואני, כמו בפלנטה אחרת... הלכתי לאיטי. הגעתי לרציף הלא נכון. בסדר. עליתי בנחת. הלכתי לרציף הנכון. עמדתי. יש רכבת בעוד רבע שעה. יופי. עד אז אצליח לגמור את הקפה והוא לא יישפך עליי.

התקשרתי לבעלי וגיליתי ממנו שבין תל אביב לראש העין מפרידות לא פחות מארבעים דקות! אבל רגע, אין מימד של זמן, נכון? אז למי אכפת.

נכנסתי לרכבת והלכתי כמו הילדים הקטנים, מקרון לקרון. מה אכפת לי?

גיליתי שכולם עצלנים ויושבים איפה שהם נכנסים [או הרוב] ולכן רוב הקרונות האמצעיים דחוסים בעוד שהקרונות הראשונים ריקים כמעט לגמרי.

ישבתי לי בנחת ואכלתי עוגה שקניתי ברולדין כשאני מביטה בנוף הנשקף מהחלון. איזה תענוג. כולם היו תקועים בפלאפון, במחשבים ניידים, בתוך עולם הזמן... ודווקא לי הזמן עבר הרבה יותר מהר מאשר להם... למעשה הוא עבר כל כך מהר שתוך רגע כבר הייתי בפתח תקווה סגולה והתקשרתי לבעלי שייצא מהעבודה לקראתי לתחנה בראש העין. 

כשהגעתי לתחנה בעלי עוד לא היה שם. חיכיתי וחיכיתי אבל למי אכפת? אין זמן. שום דבר לא בוער.

עליתי לרכב שלו. הגענו לעבודה. עלינו לגג והוא השאיר אותי שם לבד, הוא היה צריך ללכת לערבית. דווקא עכשיו?! אבל למי אכפת. הזמן לא בוער. ישבתי בגג וכתבתי לי במחשב. בנחת. ללא לחץ. הוא חזר די מהר [כי כשלא לחוצים הכול קורה מהר]. הלכתי לעשות היכרות עם החברים שלו מהעבודה. אחר כך יצאתי לארומה לעבוד. שקט. יש זמן. אף אחד לא ממהר. הוא אמר שהוא עובד עד שבע והשעה הייתה רק חמש.

ישבתי וכתבתי את סיכומו של היום הזה, היום היפה ללא הזמן כשבאמצע הרעים הפלאפון שלי.

"כן" אמרתי בכעס. מי זה מעז להפר את מנוחתי?

"זהו סיימתי לעבוד" אמר קולו של בעלי. מה, זה כבר שבע? נחרדתי לגלות שכן. זה כבר שבע. ויש חושך בחוץ, איכשהו מתישהו זה קרה... והיום נגמר.... אז כיביתי את המחשב ושמתי מעיל והזדרזתי כמה שרק יכולתי כדי לא לעקב אותו. התקשרתי אליו "זהו סיימתי, אני מוכנה לצאת!"

"התחלתי בינתיים לעבוד על עוד משהו" הוא אמר "זה ייקח קצת... אז קחי את הזמן".

צילום באדיבות: שאטר סטוק