צהרי יום שני, אני נכנסת לרכב בדרך לאיסוף הילדים. האמת אין לי מה להתלונן, המצבר שבק חיים בדיוק אחרי שהגעתי לבית הספר של הגדול, כך שלפחות את סיבוב האיסוף נחסך ממני לעשות ברגל, ובית הספר, נו, לא מאוד רחוק מהבית. כל זה כאשר הדבר תלוי בקצב שלי. אבל ביחד עם הילדים זה כבר סיפור אחר...

אז איפה היינו?

יושבים בתוך הרכב. מחייכים. שמחים. בדרך לאיסוף חברים, חבר לכל ילד. עכשיו בסבב טלפונים- 'לא, לא נאסוף בסוף את החבר' 'לא, זה לא יסתדר אין לנו איך להגיע'. טלפון נוסף לאבא שיעזור עם כבלים. לבעלי שיחזור מוקדם מהעבודה ו... זהו. אין פלאפון. 

מה הבעיה? נטעין את הפלאפון במטען שיש ברכב ו...  

יום ללא רכב, אמרתי....? ובכן, ככל הנראה מדובר בעסקת חבילה.

מנסים להתניע שוב ושוב את הרכב עם צעקות הילדים ברקע, אם לשפוט על פי הרעש נראה שבדקותה אחרונות נולדו לי עוד כמה ילדים או שאלו עשו שכפול גנטי מהיר במיוחד...

אני מנסה להתניע שוב ושוב, כאילו שאני באמת מצפה  שבפעם העשרים שאני מנסה פתאום הרכב יעשה את הרעש המתבקש ויועיל להזיז את עצמו...

אין יותר רכבים ליד בית הספר, השמש נעלמת והחושך משתלט... השיר 'בדד' של זוהר ארגוב הולך ומתנגן במחשבתי [טוב, בסדר, נראה שהסגרתי שאני לא בכיתה י', או אז בטח היה איזה שיר של אבי ביטר...]

מלאה בשקיות, תיקים, קניות, סוודרים, הרוח מכה בפניי, דומה להומלסית חסרת תקווה, אני מוציאה את הילדים מהרכב [שהפך לבית שני, אם לשפוט על פי כמות הציוד שאני מגלה שהוא מכיל] ופותחת בצעדה.

עם תחילת הצעדה אני חושבת כמה אכזרי הגורל שהחליט שדווקא אתמול הייתי מוכרחה לתפוס את הרגל. וכל צעד כמוהו כדקירות סכין [נשמע פיוטי משהו, לא? סתם חשבתי שזה יישמע דרמתי יותר ככה...] אבל מה לעשות שהקצב שלי בצליעה עולה בהרבה על זה של הקטנה... מידי פעם היא עושה 'ספירנט' [משהו שקצת מתקרב לקצב ההליכה הצולעת שלי] אבל אז נגמרת לה הסוללה והיא נעצרת בצד הדרך, מתנשפת. ייאמר לזכותה שהיא לא בוכה או מתלוננת, אולי מבינה בחושיה החדים שזה לא ישתלם לה הפעם...

חצי הקילומטר שמפריד בין בית הספר לביתינו מעולם לא נראה לי ארוך יותר, מה גם שבאמצע הדרך אנחנו מחליטים ללכת לחבר שהעיז ברוב חוצפתו לגור קצת יותר רחוק מהבית... אנחנו מגיעים לקצה הרחוב, שם נאמר לנו שגר החבר ומסתבר שהבנו מצוין את עניין הקצה, רק שמדובר בקצה השני, שבנסיעה הוא רחוק מרחק של חצי דקה אבל בהליכה עם הקטנה זה לוקח קצת יותר מחצי שעה...  בטיפת הכבוד העצמי שעוד נותר בי אני לא מעיזה להגיד לילדים שאני זקוקה לעצירה. מחכה בקוצר רוח שאחד מהם ייזום אחת כזאת אבל הם אומרים לי 'אנחנו גיבורים, יכולים ללכת בלי לעצור בכלל', איזה יופי.

סוף סוף מגיעים הביתה. אני נושמת נשימה עמוקה ונשכבת על הספה באפיסת כוחות. מרגישה כאילו הרגע חזרתי מריצת מרתון [כלומר, אף פעם לא באמת עשיתי ריצת מרתון, ובכל זאת, משום מה נראה שמה שעשיתי היום היה הכי קרוב לכך]. ני עייפה כל כך, אבל נחשו מה? הילדים שהיו עייפים כל הדרך עירניים לגמרי לפתע! מלאי אנרגיות!!

בערב, בעזרת כבלים אנחנו מטעינים את המצבר [זה נחמד לומר אנחנו, אבל בתכלס זה אבא שלי ובעלי, לא חשוב, אנחנו נשמע יותר טוב, לא? ומה יהיה על הפמיניסטיות??]

כשבעלי מגיע הביתה אחרי שהגיע מוקדם מהעבודה, הלך ברגל להביא את הרכב והטעין את המצבר אני אומרת לו: היום אתה מכין ארוחת ערב, שוטף כלים [אה, זה בעצם כל יום], שם את הילדים לישון ו... אני כמעט נרדמת באמצע המשפט. מזל שהוא לא מתלונן.

רגע לפני שאני נרדמת עולות בי כמה מחשבות.

מחשבה ראשונה: האם לפנות לאנשים בניסיון לעשות 'יום ללא רכב'? אולי אם זה יהיה בשם סביבה ירוקה זה יעבוד וגם אז אני בספק... לאור הניסיון המר עם הפלאפון...

במקום זה אני מחליטה לפנות אליכם, הקוראים, ולהציע לכם לערוך את הניסוי.

יום ללא רכב? חלילה. את זה כבר בצעתי אני בשבילכם.

רק לעצום עיניים ולדמיין יום כזה. בדמיון, כן?

לדמיין את החיים יום אחד ללא רכב. האם אתם מסוגלים לעשות זאת? אם אפילו את זה אתם מתקשים לבצע כנראה שהמצב קשה משחשבתי...

מחשבה שניה: למה בכל השנים שהיה לי רכב לא עצרתי יום אחד להגיד תודה לאלוקים וביום אחד שהרכב לא מתניע אני באה אליו בטענות...??

ומחשבה שלישית ואחרונה... כמה שאני עייפה... לו רק היה ניתן למלא את המצברים שלנו עם כבלים בכל פעם שהיו מתרוקנים וזה היה מחזיק לשנה שלמה... נו, בקיצור, מה יש להתלונן? גם לרכב מותר להתעייף לפעמים, לא?