מודה באשמה.

אני אוהבת לשבת בבתי קפה.

אבל איך לומר? צרת רבים חצי נחמה... חצי מעם ישראל גם כן אוהב, אז כנראה שאני בסדר...

החלטתי לראות מה קורה אם באים לבית קפה בשעות העומס ונשארים שם כמה שעות ברצף ללא ארוחה, רק עם כוס קפה....

אז זה נכון שבבית יש לי עוגה מעולה שנשארה משבת, וקפה טוב לא פחות, וגם שקט ושלווה וגם ספה נוחה ונוף ואין צורך לחפש חניה, וגם אם מצאתי אין סיכוי לקבל דו"ח חניה בחניה שלי (בינתיים בכל אופן...), וכבר כמעט התפתתי להישאר לעבוד שם, אבל... ניסוי זה ניסוי. וכדי לנסות צריך לקום ולצאת. אז קמתי ויצאתי!

ובכן, אני מביאה בפניכם את התוצאות:

בגרג. ישבתי שם המון זמן עם כוס קפה. שתיתי אותה הכי לאט שיכולתי! בסוף מרוב שהיא הייתה קרה כבר לא היה לה טעם, אבל למען הטור הייתי מוכנה לשתות קפה חסר טעם!

לאחר כשעתיים שישבתי שם ניגשה אליי מלצרית ופנתה אליי בבקשה 'עדינה': "האם תוכלי לעבור לשולחן אחר? את יושבת בשולחן גדול ויש משפחה שרוצה לשבת". "בשמחה", עניתי. לעבור לשולחן אחר, קטן, נו, למי אכפת? אלא שאז הבטתי מסביב ונוכחתי לדעת שאף שולחן לא היה פנוי באמת. הכול היה מלא לגמרי... הבנתי את המסר והתקפלתי.

"אפשר חשבון?" שאלתי את המלצרית והיא ענתה שבטח, עוד רגע, ו"לא היית צריכה לקום, באמת". אבל בין השורות ראיתי את ההקלה על הפנים שלה. קיפלתי את המחשב. סיימתי את מה שנשאר מהקפה- אם אחרי שעתיים הוא עוד ראוי לתואר 'קפה', ובאמת שכבר רציתי ללכת, אלא שאז איש לא הגיע. כשלבסוף הגיעה המלצרית ראיתי שביחד איתי קמו עוד שלושה שולחנות. איזה יופי.

ברימון השתדלתי ללכת בשעות העומס שהן שישי בצהריים... רק שבשעות העומס עומדת המארחת הנחמדה בחוץ והתור שמשתרך הוא קצת יותר ארוך מהטור הזה, בלשון המעטה... נו, אז טוב שאנשים אוהבים ללכת לבתי קפה,  אבל יש גבול ליכולת ההקרבה העצמית שלי. חוץ מזה שעם הבופה העשיר בחוץ חששתי להתפתות ליותר מכוס קפה...


סליחה, מתיי את מסתלקת?

 

לבסוף נכנעתי והלכתי לרימון באחד הבקרים. ישבתי וישבתי וישבתי, כמו נפתלי על הסיר. וכלום לא יצא מזה, כמובן.

לאחר זמן ממושך ניגשו אליי עם תפריט ואמרתי שאני רוצה רק קפה. ניגשו אליי פעם לשאול אם הכול בסדר ואם אני רוצה עוד משהו. עניתי שבינתיים לא, בנימוס. המלצרית שהבינה שטיפ לא ייצא מהשולחן הזה, ועזבה אותי לאנחות. הוספתי לשבת שם המון זמן. הבטן שלי התחילה לקרקר וחשבתי שאולי לא יזיק גם להזמין קרואסון, אולי איזו עוגה, אבל דווקא אז אף אחד לא בא.

התייאשתי ורציתי לבקש חשבון, אבל גם אז אף אחד לא בא. קראתי למלצרית אחת שראיתי, "אני לא המלצרית שלך, אני אקרא לה", הייתה התשובה. חיכיתי וחיכיתי שתקרה למלצרית 'שלי'. אז או שיש להן בעיות חריפות בשמיעה או שמי שמזמין רק קפה צריך לקבל נקמה בשם הצדק ואת החשבון חצי שעה אחרי שכבר סגר את המחשב והתקפל. 

הסיבוב שלי להפעם מסתיים בג'ו. ישבתי שם שעות, אולי ארבע שעות. עם כוס קפה בלבד. לא שאלו אותי אם אני רוצה עוד משהו, לא הפריעו, ולא שום דבר. לאחר ארבע שעות, כשתמה הסוללה במחשב שלי קמתי והתקפלתי. ביקשתי חשבון. טוב נו, זה לקח קצת זמן, אבל אחרי ארבע שעות הזמן מאבד משמעות...

אחרי כל הנדודים חזרתי הביתה. אין, אין כמו הבית! החלטתי שמעכשיו אעבוד במחשב רק בבית. עם קפה ועוגה ביתיים ועם השקט שלי בלי מלצריות שיעברו מולי וישאלו אם אני רוצה להזמין עוד משהו או יזיזו אותי שולחן...

פיזרתי את הילדים למסגרות, החניתי את הרכב איפה שאין פקחים משועממים שרק משתוקקים לתת דו"ח למעופפת כמוני, פיהקתי והתמתחתי. פרסתי חתיכה מעוגת הגבינה האיכותית של שבת על צלחת יפה והוספתי לידה קפה. הדלקתי את המחשב שממש כמו הבוקר הגיח לעולם באיטיות רבה מן הרגיל. פתחתי את החלון וראיתי מולי את פיסת הנוף המדהים שנותר (היחיד שעוד לא הפכו לרמה ו' או ז') ושקעתי בנוחות בספה. איזה יופי של יום הולך להיות היום, חשבתי לי.

אלא שדווקא אז גיליתי שהשכנים שלי חשבו אחרת.

היום הם החליטו להתחיל שיפוץ. היום!  

ושלוש מקדחות החלו לנגן סימפוניה קולנית למדיי ביחד, ממש שם, מעל הראש שלי ואולי גם בתוכו. אחרי שני אופטלגין, כמה קללות (כמתבקש מישראלית טובה) וייאוש הולך וגובר - קיפלתי את הציוד ועליתי לאוטו.

אחרי רבע שעה מצאתי את עצמי שוב בג'ו.

המלצרית חייכה אליי. כן, הייתי פה אתמול ארבע שעות והנה חזרתי שוב... מן הסתם זה היה בגלל השירות המוצלח ולא רק בגלל הקפה, לא? ואז הגיעה אליי אחראית המשמרת והביטה בי בהערכה.

"איזה יופי שאת מרשה לעצמך לבוא לכאן כל יום. איזו איכות חיים לעבוד כל יום בבית קפה עם כוס קפה" ואני עד עכשיו מנסה להבין אם דבריה נאמרו ברצינות או שהיה בהם, חלילה, שמץ מאותה ציניות ארורה שדבקה בכמה מאיתנו...