לשאלה "האם אתם אוהבים חיות?" תגובות רבות ומגוונות.

הצמחונים יענו: "בוודאי! בתנאי שהן לא במצב שניצל"

אוהבי הבשר יענו: "בוודאי! ולא רק שניצל- גם טחול, כבד, ריאה..."

ליבראליים יענו: "אוהבים, בתנאי שהן משוחררות בתנאים טובים"

חסידי תורת האבולוציה יענו: "אוהבים רק את החזקות"

יענו ההיסטוריונים: "בטח אוהבים חיות, בעיקר דינוזאורים"

יענו הישראלים: "אוהבים חיות בכל מצב, העיקר שזה זול, זה הכי נחשב".

ובכל זאת, יש חיה אחת שלגביה אין עוררין. אותה כולם שונאים ללא יוצא מן הכלל, אפילו לוחמי זכויות החיות העולמיים.

מהי אותה החיה? ובכן, ניחשתם נכון. כינה.

וכאן מתחיל הניסוי:  

מפה לשם אירחתי כמה חברות, כל אחת לבד.

ישבתי על הספה, בשיער פזור. התעסקתי בו כל זמן הביקור. בעיקר גירדתי...

דיברנו על הילדים, על המסגרות, ועוד. בשלב מסויים דיברנו גם על הבעיה הרווחת במוסדות הלימוד: הכינים, לא עלינו, תוך כדי שאני מתחילה להתגרד בעצבנות.

אני מספרת על הילדים שלי, שלצערי גם נדבקו בטפילים הללו, ומוסיפה את שורת המחץ: "אני חושבת שגם לי יש כינים", תוך כדי שאני מגרדת בראשי במרץ (בכדי להעצים את העניין כמובן) ומתקרבת אליה בנוחות.

אחת אחת הן נעו לא כל כך בנוחות, אך ייאמר לזכותן שלא אמרו דבר.

חשבתי שיביטו בשעון, שיברחו, שיעשו משהו... אבל לא דובים ולא יער. כולן נשארו על יושבן כמקודם. מסתבר שלישראלים עוד נשאר מעט חוש נימוס ודרך ארץ. וכן, גם כינים.

לחברה האחרונה לא שכחתי גם לתת חיבוק ונשיקה חזקים-חזקים בסוף הביקור...

רגע לפני שהיא יצאה מהדלת, היא מסתובבת ואומרת לי: "אני בסדר עם החיבוקים איתך, גם לי יש כינים- ככה שזה לא ממש משנה", ויוצאת.

הלסת שלי נשמטת באותו רגע, כשאני מבינה שהסתבכתי.. אני חוזרת לסלון, מחככת בדעתי מה לעשות תוך כדי גירוד הקרקרפת.. – גירוד הקרקפת אמרתי?

אוי לא. הפעם גירדתי באמת.


"יש לי סוד: יש לי כינים"

לסיום סיפור קצר שקרה לאחותי בגיל חמש:  

אל שיערה של אחותי הגיעה לביקור משפחת גדולה: נכדים, נינים ובני נינים- של כינים.

החמולה החליטה להשתכן קבע בראשה, על אף טיפולים חוזרים ונשנים.

כשחברתה הטובה מהגן הגיעה אליה לביקור, הזהרנו את אחותי מראש (תרתי משמע..): "אל תספרי על הכינים לחברה! היא לא תבוא לכאן יותר, ההורים שלה לא ידברו איתנו, כל השכונה תדע ו..." אבל אחותי, כאמור, הייתה רק בת חמש... 

אז אחותי לקחה את החברה לצד, קירבה ראשה אל ראשה ואמרה לה בלחש (לחש כזה ששמעו בכל הבית, כמובן): "יש לי כינים"...

חברתה חייכה לה בחזרה ואמרה: "לא נורא, גם לי יש כינים", וכך נפתר העניין.

אז האם אני אוהבת חיות?

כן. בתנאי שהן לא על הראש שלי.