לפני שבוע היה לי יום קשה.

לא היה לי שעון מעורר להתעורר ממנו, וגם כשכן קמתי - לא ידעתי מה השעה כי לא היה לי שעון. הילדים היו כל כך מתוקים אבל לא הייתה לי מצלמה בשביל לתעד את זה, רציתי לשמוע מוסיקה, אבל הנגן לא היה בסביבה, רציתי להקליט שיר שהבן שלי המציא אבל זה היה בלתי אפשרי, וגם בין היתר, המשפחה שלי התלוננה שלא ניתן היה להשיג אותי.

אז למה כל זה קרה ביום אחד?

מהסיבה הפשוטה. שהניסוי הזה הוא: יום ללא פלאפון!

אבל הבעיה זה שהפלאפון הוא כבר לא רק מכשיר לביצוע שיחות וצ'אטים אלא גם נגן מוסיקה, שעון, שעון מעורר, מצלמה, אינטרנט, חדשות ועוד.

חשבתי לספר לכם איך הרגשתי בלי פלאפון, אבל זה היה נשמע לי לא מספיק ולא מייצג. אני בן אדם אחד (שגם ככה יוצאת דופן ומוזרה...), ומה זה ייתן לכם בעצם לשמוע איך התמודדה בלי פלאפון מישהי שהולכת עם טיקאט בחוץ, הורגת נמלים עם קמח תירס, חוסמת בפני נשים את הדלת אל תאי השירותים ונתקלת בשלטים בסיומן של מדרגות נעות? 

לכן ועל כן פניתי לאנשים אחרים לבקש מהם להצטרף אל הניסוי שלי ולבחון ביחד את התוצאות.

כבר תכננתי לכתוב בטור הזה את התוצאות של הניסוי. איך הרגישו האנשים ללא פלאפון. מה חשבו, מה אמרו, מה חוו... כבר דמיינתי כותרת ראשית: תודתי למתנדבים האמיצים!


יום בלי פלאפון?! חחח... אולי תגידי לי גם להפסיק לאכול ולשתות?!

כבר רציתי לכתוב לכם על איך הסטיגמות לא נכונות: אנשים יכולים להתקיים יופי בלי פלאפון, אנשים לא מכורים אליו כמו אל סם, אפשר לנשום בלעדיו ועוד ועוד.

אז כתבתי לכל קבוצות הוואטסאפ שלי וחיפשתי אנשים שיאותו יום אחד בחייהם להתקיים בלי פלאפון. וההפתעה לא בוששה לבוא:

אף אחד לא הסכים.

כששאלתי אותם "למה" התשובות היו מגוונות: הבוס יהרוג אותי, יפטרו אותי מהעבודה, אולי הילדים יחפשו אותי ומה יהיה, ואפילו "אולי גם תבקשי ממני לא לאכול ולא לשתות יום שלם?!", אמרה אחותי, לא פחות ולא יותר!

נערה אחרת שביקשתי ממנה השיבה שהיא מוכנה לנסות אבל ממש בלי להתחייב, ורוב הסיכויים שלא תצליח. בחורות דתיות אמרו לי שהן מוכנות לבצע את הניסוי בשבת (מעניין למה..), אבא שלי אמר באופן נחרץ שבשום אופן לא. חיילת ששאלתי אמרה שהמפקדים ישלחו אותה לכלא אם לא תענה להם בטלפון והיא לא מוכנה לקחת את הסיכון ("זה ניסוי על איך מגיעים חיילים לכלא?", היא התעניינה), חברה טובה אמרה שהיא הולכת עם הפלאפון לכל מקום - כולל לשירותים - אז אין מצב, ובעלי אמר שהוא ישקול לעשות את זה אם אשלם לו לפחות 200 שקלים. כי בחינם, למה שמישהו בכלל יעשה דבר כזה?!

אז רציתי לדעת האם הם בכלל מודעים: "אתם מכורים לפלאפון?", שאלתי אותם.

"לא!" הם אמרו. "מה פתאום!" (כשברקע נשמעים צפצופי הוואסטאפ שפועל במקביל, כמובן...)

"חוצמזה", הוסיפו חלקם, "את רוצה שנקרא את הטור שלך, נכון? איך בדיוק נעשה את זה בלי פלאפון?". רגע, המחשב כבר נחשב לסוג של מכשיר היסטורי לחובבי אספנות? רציתי לשאול אותם.

ואז חשבתי לעצמי- הבה ואבדוק כמה פעמים בזמן שכתבתי את הטור הזה הסתכלתי בפלאפון... פעם אחת- כדי לראות אם קיבלתי הודעות, פעם שניה- כדי לראות מה השעה, פעם שלישית- כדי לראות אם יש מיילים, פעם רביעית - נו, הבנתם...

אז לסיום:

עדיין לא התייאשתי. ואני לא מתכוונת לוותר על הניסוי שלי.

ובכל זאת, לעת עתה, הנה המסקנה האישית שלי: ייתכנו בהחלט חיים ללא פלאפון!

על המאדים.