היי צפונה לבית שמש!

בחזרה משבוע באילת – נוחתים היישר לשגרה...

בגלל  מסך האובך האיום, קבעו לנו עובדה. לא ממריאים מאילת אלא מעובדה. עובדה!

אז הרווחנו שעה של נסיעה בנוף מדברי באוטובוסים ממוזגים בחינם! ועוד שעת המתנה בשדה התעופה המדהים שהדיוטי פרי שלו מסתכם בגזלן קטן אחד עם גלידות...


כמה תאי שירותים יש בשדה תעופה גדול כל כך...?

אחרי הנסיעה הזאת - איך לומר - הרגשתי שאני חייבת לבקר בנוחיות, אלא שהנוחיות לא נראו נוחים במיוחד.

מולי עמדה דלת כבידה ואטומה. ניסיתי לפתוח אותה אך לשווא.

אז חיכיתי מחוץ לדלת הזאת, מקללת את כל העולם ואת מי שיצר את שדה התעופה הטיפשי הזה. איך ייתכן שבשדה תעופה מכובד וגדול כל כך יהיה רק תא שירותים אחד לרפואה?!

חיכיתי וחיכיתי והנה זה קרה. סוף סוף! דלת השירותים נפתחה וגילתה... נו טוב, לא פחות מעשרים תאי שירותים בפנים...

כמעט נכנסתי פנימה, אבל אז עלה לפתע בדעתי לערוך כאן את הניסוי הבא שלי...

"נוסעי הטיסה של שעה שש וחצי מתבקשים להגיע..." יופי. יש זמן, אנחנו הטיסה של שבע וחצי...

אישה אחת צעירה נעמדה מאחוריי.

"סליחה, יש פה רק תא שירותים אחד?"

"כן" עניתי בהבעת כאב וצער.

"זה לא אמיתי!" היא אמרה.

"נכון, זה לא אמיתי" אישרתי, מנסה לרמוז לה, אבל היא אפילו לא טרחה לבדוק.

אישה נוספת הגיעה, מבוגרת יותר, עם תיק ביד. זה כבר התחיל להרגיש אכזרי. "זה התור לשירותים?" היא שאלה. הפעם לא הייתי צריכה להגיד דבר. ההיא מאחוריי כבר נתנה את המידע. "כן, ויש פה רק תא שירותים אחד, בכל שדה התעופה!" היא אמרה בכעס.


דלת השירותים נפתחה וגילתה לא פחות מעשרים תאי שירותים בפנים...

עוד אישה הגיעה. היא כבר לא אמרה כלום, רק נאנחה ונעמדה שם, מביטה חלופות בשעון. כך הגיעו עוד אישה ועוד אישה ודי מהר נעשה טור ארוך של נשים. אחת הגיע ואמרה באופן פסקני: "אני הולכת לגברים, שם אין תור!" והלכה לה.

עמדנו ועמדנו, זמן שהיה נראה ארוך ובכל זאת לא עלה על חמש דקות, מן הסתם, כשלפתע שמעתי "נוסעי הטיסה של שעה שבע וחצי מתבקשים להגיע".  אבל לפני רגע היו הנוסעים של שש וחצי, לא?! ואני חייבת להשאר כאן...

אין מה לעשות, פסעתי צעד אחורה.

"מה קרה?" שאלה האישה שמאחוריי.

"זהו. הטיסה שלי יוצאת. אני לא אפסיד אותה רק בגלל... בגלל... השירותים".

הנשים החלו להתלונן על זה שלא מספיק שיש תא אחד דווקא עכשיו נכנסה לשם אישה עם עצירות כבדה, בטח בגלל האוכל במטוס! 

ואז, כשלמזלי כבר התחלתי להתרחק, ראיתי את הדלת נפתחת ואת המבט מלא ההלם של האישה שעמדה מאחוריי, שהספיק להתחלף בכעס "יש פה מלא תאי שירותים!" היא צעקה, ואני נשבעת שהיא הייתה גם מרביצה לי אם לא הייתי בורחת בזמן.

"אמרתי לך שזה לא אמיתי!" צעקתי לעברה מרחוק, נזכרת בדברים  מפרשת השבוע - אם אני לא רוצה להפוך לנציב מלח אני חייבת לרוץ בלי להסתכל אחורה...  

עליתי על המטוס והתיישבתי בנוחות. פתחתי את העיתון, הבטתי מהחלון, ורק אז נזכרתי שבעצם... שכחתי ללכת להתפנות!