בפרשה מופיע האירוע המפורסם בו משה נדרש לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. במקום זאת היכה בסלע ונענש בעונש קשה - לא להיכנס לארץ ישראל.
פרשה זו, שזכתה לשם 'מי מריבה', חותמת רצף של אירועים, מריבות וניסיונות שניסו בני ישראל את ה'. אמנם כאן דרישתם הייתה מובנת. קשה לסבול את הצמא בכלל, ובייחוד במדבר במשך נדודים ארוכים. אבל דרישותיהם היו תמיד מלוות מרעי שהופנה נגד משה ואהרן ולמעשה היה מכוון נגד ה', על שהוציא אותם מארץ מצרים.. מתקבל הרושם, שקובלנה זו נעשתה לאחרונה למעין שגרה בפיהם. כבר לא זכרו את מצרים ממש, ואם מתגעגעים לשם, הרי זו חזרה על דברים ששמעו מאבותיהם, דור יוצאי מצרים.
הפעם,אין הם נענשים על כפיות טובה. להיפך, המנהיגים הם הסופגים את העונש על שינוי מסוים בצורת הפעלת הנס, שנועד להיות מופת חינוכי לעם. בפרקים הבאים נראה שהמהיגים, לאחר שנוכחו לדעת שגזר הדין הזה הוא סופי, אינם זונחים את העם. ולא זו בלבד, אלא שהם מוסיפים לעמוד בראשו עד שתגיע שעתם להעביר את תפקידם למנהיג המיועד לבוא אחריהם. ויש בזה לקח מסוים. ככל שגדולתו של האדם תרקיע שחקים, אינו אלא כלי שה' מבצע בו את מפעלו. ואם הנסיבות דורשות זאת, עליו להפסיק אותו באמצע והמפעל יימשך על ידי אחר שייבחר לשם כך.
מתוך פירוש 'דעת מקרא' על התנ"ך, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים. ספר במדבר, עמ' רל"ז.
