משה שולח מרגלים, המייצגים את כלל שבטי ישראל, לתור את ארץ ישראל ולהביא את רשמיהם. העובדות שהם הציגו או הדרך שבה הוגשו, גורמים לחשש רב בקרב בני ישראל, שלא מסתירים בגלוי את העדפתם לשוב למצרים, בית עבדים, על כניסה לארץ המובטחת, ארץ ישראל.

זו דוגמה מאלפת איך פעולה רצויה לכאורה עם כוונות חיוביות (לשלשוח מרגלים כדי לבחור על ידי כך אסטרטגיה נכונה לכיבוש הארץ), בהסכמת ה' ("שלח לך אנשים") ואיך אנשים גיבורי חיל, שהתנדבו לשליחות מסוכנת כזו - כל אלה משתנים והופכים למפח נפש ולכישלון חרוץ.

כיצד קרה הדבר?

בהרצאת הדברים בתורה יש הרבה איפוק ורק המתח הנפשי של המרגלים רב, והוא עולה בהדרגה ומורגש היטב בהתנהגותם לפני משה ובהיסוסם כיצד לפתוח בדיבור. יש לשער, שלא התרחש שינוי זה בראשי בני ישראל ב'קפיצת הדרך'. קרוב לוודאי, שהמציאות בכנען חוללה בהם מאבק פנימי, שאולי ברגע הראשון הם עצמם לא היו מודעים לו, אבל בשובם משם ובהגיעם לפני משה כבר או רואים את השינוי שחל בהם. תחילה הם מהססים לדבר, ומתוך המתח הגדול אינם יודעים לפתוח בדיבור, ורק לאחר שהם פורקים את המתח הם מגיעים לסיבה הממשית המעיקה עליהם: "הלוא טוב לנו שוב מצרימה... ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר, י"ג, ג'-ד').

מתוך פירוש 'דעת מקרא' (בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים) לספר במדבר, פרק המובא לספר, עמ' 32-33.