ציוותה אותנו התורה לאמור: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים, ט"ז, ג').
רבי עובדיה ספורנו מסביר בהרחבה את ההקבלה בין איסור אכילת חמץ למצוות אכילת מצה, ובין עוני מצרים לחפזון הגאולה.
קרבן הפסח הוא זיכרון לגאולת מצרים ואין לאכול עמו אלא מצה שאין עיכוב בהכנתה. הגאולה עצמה התרחשה בחיפזון רב ולפיכך אין ראוי לאכול חמץ בחג שנחגג זכר לגאולה, כי הכנת חמץ אורכת זמן רב ועלינו לזכור שגאולתנו הייתה במהירות רבה, ולפיכך נאכל מצב בלבד, שכהנתה מהירה.
סיבה נוספת לאכילת המצה, כי היא "לחם עוני", זהו לחם שהיו אבותנו אוכלים במצרים בעניים, כי לא היה להם פנאי לאפות לחם כראוי מפני נוגשיהם. תמורת חיפזון זה בעת אכילתם, זכו ישראל לגאולה חפוזה.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ד, ניסן תשע"א, עמ' 158
