ט"ו בשבט מזוהה היום כחג הפירות היבשים והנטיעות. בכל אמצע שנה, יוצאים הילדים אל היערות בטבע כדי לשתול ולחגוג את חגה של ישראל. גם מנהגים כמו אכילה מפירות ארץ ישראל והקראת סדר תפילה וברכות לט"ו בשבט, התווספו במהלך השנים ליום ט"ו בשבט. כל אלו שיוו לו את האופי החגיגי שאנו מכירים בשנים האחרונות, והוא אף זכה לכינוי "חג האילנות".

בעבר ציינו את החג במספר דרכים יצירתיות: טקסים, נטיעות, תהלוכות, נשפים, חידונים ועוד. בבית שמש למשל נערך בתחילת שנות השמונים חידון התנ"ך הבינלאומי לתלמידי בתי הספר ובתחילת שנות השישים נערכו מסיבות גדולות בגני הילדים. 

יש לציין כי המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה, במחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן – באחד בחודש שבט או בחמישה עשר בחודש. המנהג העיקרי של החג הוא כאמור אכילת פירות, אך ישנם מנהגים נוספים של עדות שונות - לא מעט תוניסאים נוהגים להכין את מאכל הבסיסה, וזאת כי ט"ו בשבט נועד להזכיר את הגעת האביב וחודש ניסן, ומנהג אכילת בסיסה בראש חודש ניסן, כסימן להתחלה חדשה ומבורכת וחנוכת המשכן. 

ט"ו בשב"ט הוא לא אחד משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, הוא לא גם חנוכה או פורים. אך עדיין מכיוון שחלק גדול מהמצוות של החג יכולות להתקיים רק בארץ ישראל הוא נחשב ליום של שמחה וליום מאוד מיוחד ומלא בפיוטים מרגשים. להלן מספר תמונות (צילום: ארכיון עיריית בית שמש) מאירועי ט"ו בשבט שנערכו בעיר לפני עשרות שנים>>