הגשמה עצמית – מונח כל כך חזק, גדול ועוצמתי.   שתי מילים, לכאורה פשוטות, אבל בפועל כל מי שאי פעם נגעה בנושא, מצאה שאם היא באמת רוצה להגשים את עצמה, היא צריכה לעבור כברת דרך מייגעת, החל בדיאטה הבלתי מנוצחת, דרך קריירה וגידול ילדים, וכלה בזוגיות, ומה לא?

ומצאתי את עצמי לא פעם מפנה כלפיי שאלה: האם בין כל תלאות היום, בין העבודה, בישולים, קניות, נקיונות, אסיפות הורים וכו' וכו' אני באמת יכולה לפנות זמן להגשמה עצמית? זה נשמע כמו הפרוייקט של חיי!    דומה שאצטרך לזנוח את כל עיסוקיי ולהתרכז רק בזה.

ואז במהירות כיבוי האורות והדלקת הנרות, כשהקפה האמיתי של אותו היום מונח כבר על השולחן הקטן, ממתין בקוצר רוח להצתת הסיגריה, וגופי שנמרח בקפידה ומדיף ריחות אמבט ששטפו מעליי את תלאות היום, והשרירים מרשים לעצמם לראשונה מזה 15 שעות מייגעות, להרפות, ומוחי שכבר הכין טפסי תלונה על שימוש יתר, מנער את עצמו ומאפס את האונה השמאלית לטובת הימנית, אני מבינה שזוהי התחלה של ידידות מופלאה.  ביני לביני יש שיח ברור, אני מצליחה להבין אותי מצויין גם כשאני מסבירה לא משהו..

ובאמצעות העין הביונית שלי אני קולטת שמולי מונח בגאווה השלט "הגשמה עצמית" והחץ הישר מאשר לי שאני בנתיב הנכון! (לקח לי שניה להבין מה פשר כובע הפלסטיק הלבן שמונח בצד עם שמי עליו)  ההגשמה העצמית, המושג הענק הזה, הוא בעצם דרך שאני מנהלת העבודה בו, ואני אחראית על סלילתו, ואני בוחרת את לוחות הזמנים, ואני מבצעת בפועל את כל ההתנהלות שלו, אני קובעת אילו תמרורים יהיו שם ולאיזה כיוונים הוא יפנה.

ובתמצית לא נותר לי אלא לצוטט את גדול המשוררים (הקופירייטר של במבה), רק אני מחליטה עליי!  ואותה כוס קפה, וסיגריה, והרפיית השרירים שלי, והלבד שלי, הם אבן הדרך הראשונה במסלול הנהדר הזה שבחרתי לי.

וכמו שוקולד שוויצרי משובח, כל כך מנחם לדעת שההגשמה היא דרך, כשדרכה של דרך, ההנאה היא עצם הצעידה בה, וחשוב לא פחות שבסופה אגיע אל עצמי!!